שיר על חברה שלי שבא לה לצעוק אבל אין לה על מי. 
בא לי לצעוק אבל אין לי על מי,
לא מבינה מה העולם בשבילי.
רוצה להיות כמו עוף נודד,
ולטוס הרחק לאיזה אי בודד.
מי קבע שצריך ללכת בקו,
ומי אמר לי לעבוד עכשיו.
למה אנשים לא מבינים דברים פשוטים,
ולמה ת'חיים קשה לי להפנים.
מנסה להסתדר בין השבילים,
ונגררת אחרי ים האנשים.
אי, מי תקע לי סטיגמה בדרך,
ראיתי בעיניים - אין לה שום ערך.
מי הכתיב לי כך את החיים?
לימודים ועבודה, עבודה ונישואים.
למה א"א תמיד להתבטל?
לשכב מול הים - ליהנות מהצל.
זה לא ייתכן. שיגעון. בלי צחוק.
נו, בא לי לצעוק. בא לי סתם כך לצעוק.
את המשפט הזה - שבא לה לצעוק אמרה לי לא מזמן, וזה נתן לי השראה לשיר.
כשסיימתי לכתוב, אמרה שצריך להכפיל פי 20! 
מה אומרים??
בטוח כל אחד מרגיש את זה מתישהו.
אבל --- אלו החיים. "אדם לעמל יולד" פחות או יותר.
יש רק אחד שיודע באמת מה עובר לי בפנים, יש רק אחד ששומע אלוקים אלוקיייייייים!