נאבקת
למטה, בתחתית הפסגה,
מביטה למעלה, מיואשת.
דומעת, ניסתה את מזלה,
אך שוב כשלה, מתרחקת.
ידיה פצועות, מדממת,
קרסה היא ולא בפתע.
היא רועדת, מדמיינת,
הנה רגליה כבר למעלה.
עקבות של דם ותסכול,
אבדן, כאב ומרמור עמוק.
הכל מסתובב, בועת בלבול,
פותחת היא בריצת אמוק.
היא השתנתה, ולא ברגע,
הדרך הייתה ארוכה.
היא בטחה בו, רק באבא,
שלא יעזוב אותה בודדה.
הקושי גבר, הצלקות גם בלב,
עמוקות, מפלחות בזיכרונה.
מילה לא תתאר, אף לא כאב,
את רגעי המשבר שהיא עברה.
ומשם, לכם היא מבטיחה,
השינוי חולל בה ניסי ניסים.
אליכם מתחננת, בבקשה,
נסו עד כמה שאתם יכולים.
מוקדש לכל אלו שחוו את ה'סצנה' וגם לאלו שמבינים את אלו שעברו. ומי שלא - שיתחבר;)
