דכאון חורף

[ארי רוזנבלט]

חש את ריח החריש, ומחריש
הרוח בפני מכה, רוח נכאה
כי הנה בא החורף, ומחריף
יושב ושותק, מפשיל לאחור את הצעיף

חושב על הירח, שבורח
מסתתר מאחורי ענן, קטנטן
וכמוהו רוצה להסתתר, יותר
מתכנס אל תוך מעיל, אבל ללא הועיל

אך אנה מפניך אברח? ואצרח
כשלעצמי איני מוצא לנשימה מרווח

ועלה שלכת מתערבל, בערפל
סביב עצמו חג, עולה ושוב נופל
יבש ומתפורר, אבל חוזר ומתגבר
ואני? עדיין את רגליי משרך וגורר

כי אנה מפניך אברח, ואצרח
הרי גם אם אטרח לא אמצא לי מרווח