לא סקר – כי יש צלילים שהלב לא שוכח,
-
טור מיוחד לתשעת הימים
במוצאי שבת רגיל, היינו מעלים כאן סקר חדש:
מה הסגנון שאתה הכי מתחבר אליו?
איזו שירה חודרת לך ללב?
מה דעתך על סולו בסוף שיר?אבל השבוע, זה לא מתאים.
כי השבוע – הלב עסוק בדבר אחר.
לא בסגנון. לא באלבום.
אלא בגעגוע.תדמיין לרגע,
הבוקר שקט בירושלים העתיקה,
קרני שמש ראשונות זולגות על גגות האבן.
על הר הבית – תנועה,
כהנים בלבן צועדים בדיוק,
עשן הקטורת עולה,
העזרה מלאה. הקורבן מוכן,
הכהן נושא את ידיו.והשקט… עמוק.
ואז –
הלווים פוצחים בשיר.
לא שיר של במה.
לא קונצרט.
לא "שירת נשמה" – אלא השירה של הנשמה.פסוקי תהילים עולים מהגרונות.
נבל פותח.
כינור עונה.
מצלתיים שוברים את הדממה כמו ברק בשמיים.
והלב – כל לב – נמס."שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים"
והלווים – לא מחפשים מחיאות כפיים.
לא מתרגשים מההרמוניה.
הם שרים עבודה.
הם שרים לשם ה’.
והשירה – היא הקרבן.אבל אז הגיע היום ההוא, אותו היום המר והנמהר...
עשן עולה מן ההיכל.
אבנים עתיקות מתבקעות בקול,
וזעקות ממלאות את הר הבית.
העיר שוקעת באפר."זְקֵנִים מִשְּׁעַר שָׁבָתוּ, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם, שָׁבַת שָׂשׂוֹן לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ"
ומאז – אנחנו שרים אחרת.
שרים בגלות.
שרים מתוך כאב.אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
תשעה באב, בית הכנסת השכונתי.
הקינות נאמרות בשקט, הקהל מפוזר.
כולם יושבים נמוך, עטופים באפלולית.ופתאום – ילד נכנס. אולי בן שבע, אולי שמונה.
הוא בא עם סבא שלו.
הסבא לקח לו קינה קטנה כזאת, עם ציורים, הושיב אותו לידו – ושתק.כל הזמן הילד הסתכל סביב.
על הדמעות, על הרצפה, על האור העמום.
הוא לא הבין מה בדיוק קורה, אבל משהו עצר אותו מלהפריע.
ואז פתאום הוא לחש לסבא, בלחש תמים:"סבא... מה קרה פה? למה כולם עצובים?"
הסבא הביט בו ארוכות.
לא דיבר.
ואז – סגר את ספר הקינות,
ולחש לו באוזן:"בוא אני אשיר לך שיר… שיר ישן מאוד.
שיר שנולד בבכי,
אבל הוא עוד ייגמר בתקווה."והוא התחיל:
בקול סדוק, אבל מלא אמת."עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם-בָּכִינוּ…"
הילד שתק.
העיניים שלו נפערו.
והשיר המשיך –
בלי ליווי.
בלי קהל.
רק סבא, נכד, וזיכרון של עם.כשהסתיים – הילד לא דיבר.
רק התקרב עוד קצת אל הסבא –
נשען עליו, והתחיל לבכות...ואני, שצפיתי מרחוק –
לא הפסקתי לחשוב:
אולי זהו הסדק הראשון בגאולה –
כששיר נשכח מצליח לעבור לדור הבא.לפעמים, כששיר יהודי מצליח לגעת בך באמת –
זה לא מפני שהוא חדש.
אלא כי הוא עתיק.אולי הוא נולד שם, על הדוכן.
אולי הוא הד אחרון ממזמור שנשכח.
אולי הוא זיכרון של שירה שלא הקלטנו אף פעם –
אבל היא לא הפסיקה להתנגן בלב.אז כן, אין לנו היום שיר של יום עם נבל.
אין כהן.
אין מזבח.
אין קורבנות.
אין קודש הקודשים...אבל יש לב!
ולב שלא שכח לשיר –
זה לב שמוכן לגאולה.
מאחורי הצלילים: 10 עובדות מרתקות על שירת הלווים:
-
השירה – חלק מעבודת הקרבן
שירת הלווים לא הייתה בידור או אווירה – היא נחשבת כ"עבודה" ממש, חלק מהותי מקרבן התמיד. אם השירה פסקה – הקרבן נחשב חסר. -
שירת הלווים היא מדרבנן או מהתורה?
יש מחלוקת: לדעת חלק מהראשונים – שירת הלווים במקדש היא מצווה מהתורה (כפי שנאמר: “לשרת ולעבוד”), ולדעת אחרים – מדרבנן, אך בעלת מעמד גבוה. -
כמה לווים היו שרים ומנגנים?
לכל הפחות היו צריכים 12 לווים שרים. בנוסף – היו נגנים רבים בכלי קודש: כינור, נבל, חליל, מצלתיים. לפי דברי הימים – היו 4,000 לווים שנועדו לנגן. -
הלווים עברו הכשרה מקצועית
לא כל לוי התקבל לתזמורת. הם עברו מבחנים קפדניים – בקול, בשמיעה מוזיקלית, ובטהרה. רק המובחרים שירתו בדוכן. -
לא כל כלי נגינה הותרו
השימוש בכלים הוגבל – לפי מסכת ערכין, רק כינור, נבל, חליל, חצוצרות ומצלתיים היו מותרים, והיו דיונים על מקורותיהם. חליל לדוגמה, לא היה מושמע בשבת. -
השירה הייתה מסונכרנת עם ההקרבה
בדיוק ברגעים בהם נשפך הדם או מוקטר הקרבן – השירה התחילה. ישנה מחלוקת אם כלי הנגינה היו רק ללוות את השירה הקולית, או עצמאיים. -
חז"ל ראו בשירה רוח הקודש
שירת הלווים לא נחשבה רק פעולה מוזיקלית – אלא גילוי של רוח הקודש. היו שרים מזמורים שלמים מתוך השראה פנימית, לא רק מלודיה. -
השירה כיפרה על חטא
חז”ל אומרים ששירת הלווים לא הייתה רק לקישוט – אלא לשם כפרה. בדומה לקרבן, השירה העלתה את העם מדרגה רוחנית. -
השירה נשתמרה בגלות – אך הוסתרה
המסורת טוענת שלחנים עתיקים מהשירה ההיא נשתמרו דרך מסורות פיוטיות – במיוחד בקרב קהילות המזרח והחסידות – כחוט של זיכרון. -
עתיד השירה – היא תשוב
חז״ל והנביאים מבטיחים:
"עוֹד יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה" – לפי המסורת, הכוונה גם לקול שירת הלווים שתשוב בעת הגאולה.
-
