"די לרדידות!"
-
"די לרדידות!" • גם בשנת 2025 אנו ראויים למוזיקה איכותית וברמה גבוהה | פנייה כואבת לאמנים
אמנם לא נקבע מוות סופי, ולא הוכרזה הלוויה או נתלו מודעות אֶבֵל ולא ישבו שבעה, אבל אין מנוס מלקבוע זאת: המוזיקה החסידית האיכותית והאותנטית - איננה. היא גססה במשך שנים, והשנים האחרונות קבעו את מותה הסופי.
אם בעבר הייתה המוזיקה כנשמה ללא גוף - עיבודים כבדים ומיושנים אך כאלה שנגעו עמוק בנשמה, - היום הכל הפוך. העיבודים חדשניים עם מיטב האפקטים והשדרוגים ששנת 2025 מציעה, אבל אין לב ואין נשמה. רדוד ונמוך כים המלח.
למעֶט האמנים הבודדים השמרנים ביותר (מבלי להיכנס לשמות), המוזיקה העכשווית גורמת לכאבי בטן וחור בראש, שגורמים לנו להתגעגע לשירים של פעם. מה שהכי אבסורדי, מגוחך ומדאיג גם יחד, היא העובדה שאפילו שירי הילדים של פעם היו ברמה יותר גבוהה מהשירים של היום.
טקסטים של AI
והטקסטים, אוי הטקסטים. בעידן המודרני כנראה כבר 'לא נאה' לשיר מילים מהמקורות, (אפשר לדון לכף זכות שכנראה נגמרו המילים מהמקורות ומהכתובים ולא נשאר על מה להלחין..), וכך בשנים האחרונות רוב מוחלט של השירים מבוסס על מילים שכתבו האמנים.
אלא שגם זה בספק. מי שקצת מעמיק (עד כמה שאפשר) במילות השירים, שם לב שרוב הטקסטים חוזרים על עצמם בסדר שונה, אותן מספר 'מילות קוד' שחוזרות על עצמם. כאשר התחושה היא שה-AI בעצמו כתב את השירים, מה שבאמת מסביר הכל.
ההבדל בין שיר פשוט לשיר רדוד
יש הרבה שטועים לחשוב ששיר 'פשוט' ושיר 'רדוד' זה אותו הדבר. בשבוע שעבר ציינו 31 שנים לפטירתו של אבי המוזיקה החסידית האותנטית - רבי שלמה קרליבך זצ"ל. רוב השירים שלו באמת היו פשוטים שכל דרדק יכול היה להכיר ולשיר, אלא שההבדל בין שירים אלו לשירים רדודים הוא שמיים וארץ:
שיר פשוט הוא שיר אמיתי שבהגדרתו הוא לא מורכב בלחן ובתוכן - כי הוא מדויק ומזוקק והוא נוגע ישר בלב ומרומם אותך לגבהים עצומים. לעומת זאת, שיר רדוד הוא שטחי שלא נוגע בלב ולא מרים אותך לשום מקום.
ראש הישיבה שלי תמיד היה אומר לי שלדבר על פוליטיקה זה בזבוז זמן משום שגם אחרי שעה של שיחה לא יוצאים עם שום דבר. גם המוזיקה הרדודה - שמעת שיר פעמיים ושלושה ולא יצאת עם שום דבר. לא התחזקות ולא שמחה, ובוודאי לא רוממות רוחנית.
האויב של המוזיקה האיכותית
אם קצת מנתחים את ההידרדרות, המסקנה שמה שגרם לכך שהאמנים עברו מלהוציא שירים איכותיים ואמיתיים בעלי עם וניחוח יהודי - לשירים מפלסטיק עם תוכן רדוד שרק הקצב שבהם הופך אותם ללהיטים, אלה הן ההמוניות ואובדן הדרך. ונסביר.
ההמוניות: אם בעבר כמות האמנים הייתה מועטה יחסית לכמות האוכלוסייה, ומעטים עסקו בתחום המוזיקה, כיום כל דרדק שבקושי עבר את גיל הבגרות כבר שר תחת כל עץ רענן. במקום יחס של אמן אחד על כל אלף איש המצב התהפך ויש אלף אמנים על איש אחד..
ובשל כך הצורך לבלוט בתעשייה גדל עשרת מונים, ואם האמן לא יוציא שיר פופ מופרע עם קליפ בערבות קירגיסטן עם 250 נגנים חבושים בווסט זהב וכובע קסקט תואם - הוא לא יהיה מספיק מפורסם בשוק.
אובדן הדרך: בניגוד לעבר שהמוזיקה נבעה ממקום אמיתי כדי לרומם ולשמח את עם ישראל, היום השירים משמשים ככרטיס ביקור עבור האמן. נטו אגו ולא דאגה אמיתית לעם ישראל, כאשר המטרה מכוונת להנעת קהל להופעות כדי להגדיל הכנסות. כך יצא שהאמנים מחפשים להוציא שירים לזמנים מסוימים: שיר לזיץ / שיר לחופה / שיר לחגים / שיר לריקודים בעזרת נשים בחתונה, וכן הלאה. אובדן הדרך כבר אמרנו?
הדור רוצה אחרת
הטענה שתמיד חוזרת מצד האמנים היא "זה מה שהדור היום מבקש", ובכן, מדובר בדמגוגיה זולה שגם מוכחת בשטח: השירים היחידים שנשארו ולא התחלפו הם השירים האיכותיים והטובים - שחלקם בני עשרות שנים וליחם לא נס. מנגד, כל הטרנדים החלולים מפלסטיק מתנדפים ברוח ומתחלפים כמו גרביים ואף אחד כבר לא זוכר אותם. כן, גם הדור הצעיר.
אז אנחנו כאן כדי לפנות לכל האמנים ומפיקיהם: בבקשה, תחדלו מהרדידות הזו, גם הדור הצעיר ראוי ליותר מזה: שירים אמיתיים ואיכותיים שנוגעים עמוק בנשמה ומקרבים לריבונו של עולם כמו מוזיקה יהודית ראויה.מקור: כיכר השבת https://www.kikar.co.il/magazine/t5kg6v
-
זה לדעתי לא נכון בכלל כי לא משנה מה משתנה תמיד ירצו יותר ותמיד התגעגו למה שהיה פעם
הענין של 2025 זה שהשירים שאנו שומעים זה בדרך כלל מה שיש ברדיו.
והיום כל אחד שיש לו קצת ורבים הם לצערנו! משלם כסף ליח'צ וזהו הוא ברדיו ולכן אתם חושבים ומרגישים שהמוזיקה ירדה רמה אבל מי שידע לסנן את השירים הטובים של 2025 ידע למצא את השירים שבאמת נוגעים בנשמה עם רגש -
@מוח-שליט-על-הלב יש בזה משהו,
וגיס שלי אמר לי שגם לפני 25 שנה אמרו שהשירים היום רדודים אבל השירים של הרב בן ציון שינקר הם היו על רמה באמת, אז כנראה שעוד 25 שנה יתגעגעו לשירים של היום... -
זהו זה בדיוק הנקודה.
השאלה היא האם נתגעגע בעוד 25 שנה לשירים של היום כי הם באמת יותר טובים ממה שיהיה עוד 25 שנה או שמא כי תמיד מה שהיה פעם נשמע יותר טוב וחוץ מזה שפעם כמו שהזכרתי לא כל שיר היה נכנס לבית.
היית הולך וקונה את הדיסקים בגל פז ובוחר מה לשמוע ככה שהיית קונה יותר איכות ולכן בודאי שהיום יש הרבה יותר זבל במוזיקה אבל לא חסר את השירים שבאמת נוגעים בך והם באמת עם נשמה ורגש! -
פוסט זה נמחק!
-
@יהודה20 כתב ב"די לרדידות!":
"די לרדידות!" • גם בשנת 2025 אנו ראויים למוזיקה איכותית וברמה גבוהה | פנייה כואבת לאמנים
אמנם לא נקבע מוות סופי, ולא הוכרזה הלוויה או נתלו מודעות אֶבֵל ולא ישבו שבעה, אבל אין מנוס מלקבוע זאת: המוזיקה החסידית האיכותית והאותנטית - איננה. היא גססה במשך שנים, והשנים האחרונות קבעו את מותה הסופי.
אם בעבר הייתה המוזיקה כנשמה ללא גוף - עיבודים כבדים ומיושנים אך כאלה שנגעו עמוק בנשמה, - היום הכל הפוך. העיבודים חדשניים עם מיטב האפקטים והשדרוגים ששנת 2025 מציעה, אבל אין לב ואין נשמה. רדוד ונמוך כים המלח.
למעֶט האמנים הבודדים השמרנים ביותר (מבלי להיכנס לשמות), המוזיקה העכשווית גורמת לכאבי בטן וחור בראש, שגורמים לנו להתגעגע לשירים של פעם. מה שהכי אבסורדי, מגוחך ומדאיג גם יחד, היא העובדה שאפילו שירי הילדים של פעם היו ברמה יותר גבוהה מהשירים של היום.
טקסטים של AI
והטקסטים, אוי הטקסטים. בעידן המודרני כנראה כבר 'לא נאה' לשיר מילים מהמקורות, (אפשר לדון לכף זכות שכנראה נגמרו המילים מהמקורות ומהכתובים ולא נשאר על מה להלחין..), וכך בשנים האחרונות רוב מוחלט של השירים מבוסס על מילים שכתבו האמנים.
אלא שגם זה בספק. מי שקצת מעמיק (עד כמה שאפשר) במילות השירים, שם לב שרוב הטקסטים חוזרים על עצמם בסדר שונה, אותן מספר 'מילות קוד' שחוזרות על עצמם. כאשר התחושה היא שה-AI בעצמו כתב את השירים, מה שבאמת מסביר הכל.
ההבדל בין שיר פשוט לשיר רדוד
יש הרבה שטועים לחשוב ששיר 'פשוט' ושיר 'רדוד' זה אותו הדבר. בשבוע שעבר ציינו 31 שנים לפטירתו של אבי המוזיקה החסידית האותנטית - רבי שלמה קרליבך זצ"ל. רוב השירים שלו באמת היו פשוטים שכל דרדק יכול היה להכיר ולשיר, אלא שההבדל בין שירים אלו לשירים רדודים הוא שמיים וארץ:
שיר פשוט הוא שיר אמיתי שבהגדרתו הוא לא מורכב בלחן ובתוכן - כי הוא מדויק ומזוקק והוא נוגע ישר בלב ומרומם אותך לגבהים עצומים. לעומת זאת, שיר רדוד הוא שטחי שלא נוגע בלב ולא מרים אותך לשום מקום.
ראש הישיבה שלי תמיד היה אומר לי שלדבר על פוליטיקה זה בזבוז זמן משום שגם אחרי שעה של שיחה לא יוצאים עם שום דבר. גם המוזיקה הרדודה - שמעת שיר פעמיים ושלושה ולא יצאת עם שום דבר. לא התחזקות ולא שמחה, ובוודאי לא רוממות רוחנית.
האויב של המוזיקה האיכותית
אם קצת מנתחים את ההידרדרות, המסקנה שמה שגרם לכך שהאמנים עברו מלהוציא שירים איכותיים ואמיתיים בעלי עם וניחוח יהודי - לשירים מפלסטיק עם תוכן רדוד שרק הקצב שבהם הופך אותם ללהיטים, אלה הן ההמוניות ואובדן הדרך. ונסביר.
ההמוניות: אם בעבר כמות האמנים הייתה מועטה יחסית לכמות האוכלוסייה, ומעטים עסקו בתחום המוזיקה, כיום כל דרדק שבקושי עבר את גיל הבגרות כבר שר תחת כל עץ רענן. במקום יחס של אמן אחד על כל אלף איש המצב התהפך ויש אלף אמנים על איש אחד..
ובשל כך הצורך לבלוט בתעשייה גדל עשרת מונים, ואם האמן לא יוציא שיר פופ מופרע עם קליפ בערבות קירגיסטן עם 250 נגנים חבושים בווסט זהב וכובע קסקט תואם - הוא לא יהיה מספיק מפורסם בשוק.
אובדן הדרך: בניגוד לעבר שהמוזיקה נבעה ממקום אמיתי כדי לרומם ולשמח את עם ישראל, היום השירים משמשים ככרטיס ביקור עבור האמן. נטו אגו ולא דאגה אמיתית לעם ישראל, כאשר המטרה מכוונת להנעת קהל להופעות כדי להגדיל הכנסות. כך יצא שהאמנים מחפשים להוציא שירים לזמנים מסוימים: שיר לזיץ / שיר לחופה / שיר לחגים / שיר לריקודים בעזרת נשים בחתונה, וכן הלאה. אובדן הדרך כבר אמרנו?
הדור רוצה אחרת
הטענה שתמיד חוזרת מצד האמנים היא "זה מה שהדור היום מבקש", ובכן, מדובר בדמגוגיה זולה שגם מוכחת בשטח: השירים היחידים שנשארו ולא התחלפו הם השירים האיכותיים והטובים - שחלקם בני עשרות שנים וליחם לא נס. מנגד, כל הטרנדים החלולים מפלסטיק מתנדפים ברוח ומתחלפים כמו גרביים ואף אחד כבר לא זוכר אותם. כן, גם הדור הצעיר.
אז אנחנו כאן כדי לפנות לכל האמנים ומפיקיהם: בבקשה, תחדלו מהרדידות הזו, גם הדור הצעיר ראוי ליותר מזה: שירים אמיתיים ואיכותיים שנוגעים עמוק בנשמה ומקרבים לריבונו של עולם כמו מוזיקה יהודית ראויה.מקור: כיכר השבת https://www.kikar.co.il/magazine/t5kg6v
כל מילה.
-
כיכר השבת מנסה לעשות קצת רעש באתר שלו, קבלו את זה (עלה הערב):"די לרדידות" • של השיח, לא של המוזיקה היהודית | טור נוקב
מבקר המוזיקה של 'כיכר השבת', נתנאל לייפר, בטור תגובה לטור הביקורת על המוזיקה היהודית של שאול כהנא. האם המוזיקה היהודית אכן הולכת לאבדון?
לפעמים כשאני קורא טורי ביקורת על המוזיקה היהודית, אני מבין שהבעיה היא לא במוזיקה, אלא בשיח על מוזיקה והערבוב הלא בריא בין ההרגלים שלנו לבין הגדרות מציאותיות.
הטור של שאול כהנא שפורסם במגזין 'כיכר השבת' וזעק בקול בוכים ודמעות תנין - "די לרדידות! מגיעה לנו מוזיקה איכותית!", שייך בדיוק לסוג הזה. הטור מלא געגוע רומנטי לימי העבר, לפחות איך שחווה אותם הכותב. הוא מהול בטיפה של התנשאות, ובעיקר מבוסס על חוסר הבנה של מה שקורה היום באמת בעולם היצירה היהודי המתפתח.
אז בואו נשים רגע דברים על השולחן, בלי פילטרים ובלי לברוח לעולמות דמיוניים או להשתמש במשפטים שאי אפשר להתווכח עליהם, כיוון שהם מעורפלים. אם תכתוב "המוזיקה היום רדודה", נצטרך קודם כל להגדיר מה היא רדידות בעיני הכותב ואז גם להוכיח כי אכן התופעה מתקיימת לדעתו. במידה ואין הגדרה כזו ובטח שאין נתונים, זו סתם תחושת בטן חסרת כל משמעות.
"שיר פשוט הוא שיר אמיתי שבהגדרתו הוא לא מורכב בלחן ובתוכן - כי הוא מדויק ומזוקק והוא נוגע ישר בלב ומרומם אותך לגבהים עצומים. לעומת זאת, שיר רדוד הוא שטחי שלא נוגע בלב ולא מרים אותך לשום מקום", כתב כהנא ולא הסביר מה זה מדויק ומזוקק, ומה ההגדרה לנוגע בלב? בלב של מי? בקיצור הרבה בלה בלה שלא הולך לשום מקום.
"פעם היה יותר טוב" באמת?
אם בכל אופן אנסה להתייחס לנושא, המוזיקה החסידית/יהודית לא "נהייתה רדודה", היא פשוט גדלה, התרחבה והפכה לטובה ומגוונת פי אלף. פעם היו שלושה אמנים, שני מעבדים ויוסי גרין נהדר אחד, שעיצבו כמעט את כל הסאונד של המוזיקה החסידית. הם יצרו מוזיקה טובה מאד, מרגשת וכזו שהייתה מתאימה מאד לאותם ימים בהם גם ניזונו מכלי תקשורת אחד או שניים. היום יש מאות אולי אלפי יוצרים, אינספור צבעים מוזיקליים ופלטפורמות שכל אחד יכול להוציא בהן שיר. כן, יש גם פחות טובים, אני לא בהכרח מתחבר לכל שיר או אמן שמוציא שירים, אבל זה בדיוק מה שמאפיין שוק יצירתי חי.מי שמתגעגע ל"פעם", שוכח שפעם פשוט הייתה מעט מאוד מוזיקה, בכל שנה יצאו מעט מאד שירים ואלבומים שהאזנו להם בשקיקה כי פשוט זה מה שהיה וזהו. קל להיאחז באיזו תחושת יוקרה סגנונית שהייתה באותם ימים. אבל חשוב לזכור זה לא בהכרח עומק, זה מיעוט אפשרויות. כשאתה בלב המדבר גם מים מלוכלכים הם אופציה מרווה.
עברית זו רדידות???
הכותב מתגעגע נורא לשירים עם שלושה מילים מהמקורות ומבחינתו טקסט מקורי, חי שמדבר את השפה שלנו - עברית, זו רדידות... אין בעיה לשיר גם מילים מהמקורות כמו שאין בעיה גם לשיר בעברית. לטעון שהשירים החדשים מזכירים לו בינה מלאכותית, שוב מבלי להביא שום הוכחה מציאותית זו טענה ריקה וחסרת כל משמעות ובמילותיו של הכותב - "טענה רדודה".לקרוא ליצירה של אחרים "רדודה", מבלי להסביר או להוכיח זו לא ביקורת, זו הדרך הקלה לברוח מדיון אמיתי. הרבה פעמים "רדידות" זה מילה נרדפת ל"זה לא הסגנון שאני אוהב". מי שמחפש נשמה ימצא היום שפע של ניגונים, מי שמבקש עומק ימצא טקסטים פיוטיים שנשמעים כמו פיוטי ראשונים, מי שרוצה קצב ואלקטרוניקה, צורך אמיתי של קהל צעיר, ימצא את זה בתוך המוזיקה היהודית מבלי לרעות בשדה זרים. להכתיר הכול כ"שטחי", רק מפני שזה לא נשמע כמו הילדות עליה גדלת, זו נוסטלגיה בתחפושת. אין לי בעיה עם נוסטלגיה, גם אני נוסטלגי לפעמים, אבל זה לא אומר שבהכרח ההרגלים שלי טובים יותר מהרגלים מוזיקליים של אנשים אחרים.
גם הטענה שהטכנולוגיה "הרגה את הנשמה" נשמעת יפה, אבל רחוקה מהמציאות. הפקה טובה לא מוחקת רגש, היא מעצימה אותו וגורמת לו להגיע למקומות שהיוצרים של פעם רק יכלו לחלום עליהם. העובדה שאמן שיושב באולפן קטנטן במרתף בבני ברק יכול להוציא שיר שנשמע בינלאומי, זו לא בעיה, זו ברכה. להפוך חוסר יכולת טכנית ל"אותנטיות", זו רומנטיזציה מאוד נוחה, ולא תמיד מאוד נכונה.
"אובדן הדרך" או שהדרך פשוט השתנתה...
הכותב גם הלין על כך שהמוזיקה היום נוצרה למטרות קידום של האמנים ולא כעומדת בפני עצמה. תחת הכותרת המפוצצת "אובדן הדרך" הוא כתב כי "בניגוד לעבר שהמוזיקה נבעה ממקום אמיתי כדי לרומם ולשמח את עם ישראל, היום השירים משמשים ככרטיס ביקור עבור האמן. נטו אגו ולא דאגה אמיתית לעם ישראל, כאשר המטרה מכוונת להנעת קהל להופעות כדי להגדיל הכנסות". אני ארשה לעצמי להזכיר לכותב, כי גם בעבר מוזיקה נועדה לעשות כסף... כסף מאלבומים. פעם זמר מצליח יכל למכור 50-100 אלף עותקים ולהרוויח סכומי עתק. השתנות העולם המוזיקלי והעובדה שכמעט ולא נמכרים היום אלבומים שינתה את הסחורה מאלבומי מוזיקה להופעות וכדומה. זאת מעבר לעובדה שלא ידוע לי על דרך לבדוק ולמדוד את ה"נטו אגו" וה"דאגה לעם ישראל" שהכותב מצביע עליהם. אני חושב, שבתוך כל אמן יש גם את תחושת השליחות, לצד הצורך והרצון הלגיטימיים לא פחות, להתפרנס ממעשה ידיהם. להרוויח כסף זו לא בושה, זו הדרך היחידה שלנו כקהל להמשיך ולקבל יצירה מוזיקלית, שעולה לעתים עשרות אלפי שקלים לשיר אחד. אני רק אוסיף שאלה אחת... מתי בפעם האחרונה חובבי נוסטלגיה כאלה ואחרים רכשו אלבום מוזיקלי והוציאו עליו מכספם? האם הם בחרו לעודד את האמנים שאהובים עליהם ולגרום לכך שישתלם להם להמשיך ולהוציא מוזיקה מהסוג הזה?ואם כבר מדברים על איכות... אף דור לא זכה לעומק יצירתי מתועד כמו זה של היום. ישי ריבו, נפתלי קמפה, זושא, דוד בן ארזה, דניאל יטיב, ביני לנדאו, מוטי אילוביץ', אהרן רזאל, יונתן רזאל, מרדכי שפירא (כן כן, תקשיבו לאלבומו האחרון עם 'עקב'), ג'ואי ניוקם, אלכס קלייר, בנצי שטיין, איתן כ"ץ, אלחנן אלחדד, חיים פורטל, שמוליק גריינמן ועוד ועוד ועוד. זו רשימה קצרה וחלקית מאד של אמנים ויוצרים מגוונים מסגנונות שונים, עם יכולות יצירה מדהימות. סליחה מכל מי שלא עלה לי באותן שניות של כתיבת הטור, יש בטוח עוד רבים וטובים שראויים לאזכור. מי שטוען שאין איכות במוזיקה החרדית של 2025, פשוט לא מאזין באמת ורק עסוק בלומר, "פעם היה יותר טוב".
זה אולי הדבר שהכי בולט בטור הביקורת: אין בו אפילו הצעה אחת מעשית לשיפור. רק תלונה כללית בלי פרטים בלי כיוון ובלי אפשרות אמתית לפתוח דיון לגופו של עניין. השיח הוא זה שהפך לרדוד, לא המוזיקה. קל להגיד "אין איכות", קשה יותר להצביע מה חסר ולמה. מוזיקה היא עולם חי, משתנה, דינמי. יהיו בו יציאות מבריקות ומרגשות ויהיו בו גם שירים פחות טובים, בדיוק כמו בכל ז׳אנר בעולם. כך נראית יצירה אמיתית.
הבעיה היא לא באמת במוזיקה, היא בנוסטלגיה. יש מקום לשוחח על איכות, על כיוונים, על עומק, להגדיר אותם ולנסות להציב שיח שימפה את עולם המוזיקה היהודית, אבל להכריז ש"כולם רדודים" ופעם היה יותר טוב, זה לא דיון. זה פשוט פחד או חוסר יכולת לשאת שינוי. ברור שיש עניין של טעם אישי וכל אחד אוהב את המוזיקה שגדל עליה והתרגל אליה. גם אם לא גדלתי על מוזיקה מזרחית לדוגמא, אני יכול להבין שלמרות שהיא פחות מדברת אליי, יש בה את היופי והעומק שלה. מותר לאהוב יותר מוזיקה ישנה, יש הרבה שאוהבים רק אותה, מותר להאזין למה שאוהבים, זה בסדר גמור, אבל צריך לזכור שזה בסך הכל הטעם האישי שלנו ויש עוד דברים בעולם גם אם הם לא בהכרח הטעם שלנו.
הדור גדל. הטעמים משתנים. והיצירה, כמו תמיד, משקפת אותנו, על הרבגוניות, השאיפות, החיפוש והמורכבות שלנו. מי שמנסה לצייר את כל זה כעשייה ירודה, מפספס את התמונה הגדולה. זה לא הסוף של המוזיקה החרדית, זו ההתחלה של עידן הרבה יותר רחב, אמיץ ומעניין.
איזה כיף לנו שאנחנו חיים בדור הזה!
https://www.kikar.co.il/magazine/t5o91w
-
@יהודה20 מי שאין לו כח לקרא את כל הטור אז לסיכום
נתנאל לייפר מגיב לטור של שאול כהנא שטען שהמוזיקה היהודית כיום רדודה. לייפר טוען שהבעיה היא לא במוזיקה עצמה אלא בשיח עליה – שימוש במונחים כמו "רדידות" או "אובדן הנשמה" מבוסס על נוסטלגיה, טעם אישי וחוסר הגדרה ברורה, ולא על עובדות או נתונים.לייפר מסביר שהמוזיקה היהודית כיום גדלה והפכה למגוונת יותר: יש מאות יוצרים, סגנונות שונים, טכנולוגיות חדשות ופורמטים מגוונים. מה שנראה "רדוד" הוא לרוב פשוט לא בסגנון שהכותב גדל עליו. גם הטענה שהמוזיקה נוצרה רק למטרות רווח אינה חדשה – תמיד היה כסף מעורב ביצירה, ורק הדרך השתנתה עם השנים.
הוא מציין שיש היום הרבה אמנים עם עומק ויכולות יוצאות דופן, ומדגיש שהשיח על המוזיקה הוא זה שהפך רדוד, לא המוזיקה עצמה. המסקנה: המוזיקה החרדית בעידן הנוכחי רחבה, אמיצה ומגוונת, ושוויון היצירה והדינמיות שלה הם סימן חיובי, לא ירידה באיכות.
-
@יהודה20 כתב ב"די לרדידות!":
מבקר המוזיקה של 'כיכר השבת', נתנאל לייפר, בטור תגובה לטור הביקורת על המוזיקה היהודית של שאול כהנא. האם המוזיקה היהודית אכן הולכת לאבדון?
@זאלוני התכוונת לפרגן לנתנאל לייפר?
-
@זאלוני כתב ב"די לרדידות!":
@יהודה20 המון בלה בלה אבל שום דבר לא יטשטש את העובדה שפנה לעלבון אחד או מכניסי רחמים אחד מכניס בכיס הקטן את כל ה''תוכן'' עם ה''רמה'' שיוצא היום
מסכים איתך במאה אחוז, ואני חולק על הטור הזה (כמעט) לגמרי, כל מה שעשיתי זה רק להעתיק אותו לכאן.
-
-
@זאלוני כתב ב"די לרדידות!":
@יהודה20 אגב בניתי מאגר מסודר של 200 ג'יגה של מוזיקה חסידית בדרייב אם אתה רוצה אשלח לך קישור
אחינו ממליץ לך דחוף לעבור על התקנון והחוקים של הפורום לפני שההנהלה תחסום אותך..
אם אתה רוצה אתה יכול לבקש דרך ההנהלה לשלוח הודעה למשתמש והם יחברו ביניכם.
