"אל תעזבי ידיים" של עקיבא -"יש לי טאטא" של עקיבא...
-
אאאאז שלום לכולם, שמח שוב להיות פה... היום אני אדבר (אכתוב) על השיר "אל תעזבי ידיים" אבל לפני כן אני רוצה להדגיש, אני הראשון והאחרון ששונא את הפרשנויות על שירים שמוזכר בהם לשון נקיבה "על השכינה"... וכמו המשפט המפורסם: "יש שיר על השכינה, ושיר על השכנה"...
בכל אופן אני בשיר הזה מודה, יוצא קצת מהקופסא, ונכנס לקופסא של עקיבא.. אז אני לא יוכל לדעת אם הוא התכוין לאותה ילדה מהסיפור של ברסלב, או לאישתו.. לא יודע... טוענים שכך הוא אומר בראיונות, שיהיה... אני יוצא למקום קצת שונה, להסביר לכם עד כמה לכתוב את השיר הזה זה לבנות סיפור כשכל המשמעות שלו היא כמו "יש לי טאטא" של רולי ועוד הרבה שירים שאנחנו שומעים כליהיטי רדיו רעננים שדועכים כלעומת שבאו... הסיבה: פחות השקעה- פחות פירות, השקעה גדולה- להיט ענק כמו השיר הזה של עקיבא...
חדל קשקשת לפרשנות לגשת :)...
חלון לים דירה הכי יפה בעיר, עוד מחכה למשהו שאת ליבך יעיר, ובינתיים בדידות מקיר אל קיר.
"אני ישנה וליבי ער" העיניים צופות אל העתיד המפחיד שמתרגש עליך, עתיד של בדידות בחדר/בדירה
"אדם בודד יכול להיות גם בתוך אצטדיון עמוס בעשרות אלפי איש"... אין מקום יותר יפה מהבית שלך, המקום שלך, בוא אתה מוצא את השקט הנפשי הזה.. ותמיד ברגעים של קושי, כשהלב ישן, כולם מחכים רק לו... אבל כמו שיש "שטיחים מקיר אל קיר" הבדידות מוצאת לה הרבה מקום, החורים בחומה הפריצות בגדר של המארג האנושי יוצרות חיסרון שאין כמוהו.ויום את מחליטה שם לעזוב, רחוק לנסוע כדי להרגיש ת'לב קרוב, מגיע לך כבר לאהוב.
זהו, נמאס לך לחיות ככה בהלקאה עצמית, בחושים טרופים, אתה מחליט לעזוב, רק מנפילות ומתקלות אנחנו מקבלים איזשהוא "זץ" שיקים אותנו לעשות עם עצמנו משהו אחרת לא נתקדם.. שוואקי אמר פעם "מחפשים, את האורות במקומות הרחוקים"... זה לא חייב להיות רחוק פיזית, רחוק נפשי חזק מהריחוק הפיזי עשרות מונים כמרחקם של שנות אור... (לא של שמחה ליינר) זה איזה גל התבגרות כזה שיכול לקרות גם בגיל 50, אתה מרגיש "לא טוב לי עם עצמי"... חייבים לעשות מעשה !! אז אתה קם ועוזב,
כמה חברים שצחקו לך, איך שוב ושוב הם מסבירים לך, את מחפשת דבר שלא קיים.
נשמע מגוחך (מוכר..) אה ?.... "לרדוף אחרי הרוח יותר טוב"... "רק אחד כמוהו ישתנה"... מי יאמין בך בכלל ?! כולם צוחקים ולא מבינים מה הבן אדם עובר, משהו קרה לבן אדם, ולא לכל אחד יש כוח לחוות את חבר שלו מבחינה "אנתרופולוגית" (חקר תרבותי והתנהגותי, ויקיפדיה)..
אף אחד לא באמת יאמין בך כשאתה מבריק את הרעיון הגדול".. אצלך זה "רעיון המאה" אצלהם זה "הרעיון המאה"....מאחורי הגב אומרים את משוגעת, אבל בפנים אין שום ספק את כבר יודעת.
לעומתם, אתה בטוח בשלך יותר מתמיד, אף אחד לא יזיז אותך לא ימין לא שמאל לא למעלה לא למטה, "אני החלטתי", אתה קם ועושה מעשה שאתה יודע שיש לו השלכות אבל "הלב אמר את דברו" והוא יודע,
בוודאי ישנו שם, זה לא בשמיים לא בסוף העולם, כמה טוב עוד לפנייך, רק אל תעזבי ידיים, אל תעזבי ידיים..
לפעמים לאינטואיציה שהלב נותן את כל תחליף אנושי וכ''ש לא מכני, או אלקטרוני... אבל לפעמים, החיפוש שלנו אחרי אותו "דבר שלא קיים" הוא רק דימיון, "האוצר נמצא מתחת לגשר" אומר המעשה המפורסם.. כמו אותה בת מלך (מהסיפור של ברסלב) שרואה את המטפחת עם סימנים מהבית, ומבינה שהארמון קרוב.. אל לנו לחפש בשדות זרים את מה שאצלנו ביד.. אבל בא''ד, אל לנו להתייאש יש כל כך הרבה טוב בתוך התיבה הסגורה הזו שנקראת "אנחנו" והוא רוצה לפרוץ החוצה בדיוק כמו הרצון שלנו לצאת החוצה "כעבד ישאף צל"..
נכון שבלילות את מתבלבלת, סוגרת את הלב ושוב נופלת, והייאוש הולך ומתגבר.
כן. המילה "לילה" (לילה הוא שעות היממה החשוכות, שבהן אין אור שמש, מלאחר שקיעת השמש ועד זריחתה, להבדיל מיום. המונח מופיע בתחילת התנ"ך "...וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה"-ויקיפדיה) זו אותה מילה שנשחקה בעשרות אלפי שירים, זה שמבטא חושך וקושי להתנהל, הבלבול שנמצא בתקופות מסוימות בחיים.. ואז האמון נפגע, מעדיפים להתסגר בתוך עצמנו ולא לענות לאף אחד, נדמה כי אין מי שיבין את המצב שלי, ואני בבור שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו, הייאוש מוצא לו את "הדירה הכי יפה בעיר" ומתנחל שם על מי מנוחות...
תדעי ששום דמעה שלך לא נאבדת, כל תפילה שלך פותחת איזו דלת, נשמה רוצה להשתחרר.
שום דבר לא חוזר ריקם לכל מעשה לכל אמירה לכל מאמץ יש משמעות וייעוד, י לו גם תוצאות לא תמיד מידייות, ויותר מזה גם התוצאות המיידיות הם רק חלק ממה שבאמת ייצא מאותו מעשה, כל תפילה קטנה מהמקום הכי עמוק שיש אדרבה, רק נשמעת יותר חזק בדיוק כמו שככל שהבור יותר עמוק או החלל הריק יותר גדול ההד ישמע למרחקים יותר גדולים,
רק מול האור אפשר לראות, אותיות שנכתבו לך בדמעות, הן מספרות לך, הן מספרות, יש לך מקום...
בסופו של יום כולנו שוים, כולנו יושנים במיטה וכולנו צריכים לאכול.. כולנו בני אדם, האדם הכי מוצלח והאדם הכי שפל מתקלחים באותו מים, ושותים את אותם המים (לא ממש את אותם המים
) ורק מתי שתיהיה לנו אי-זו השגה אמיתית במציאות נתחיל להבין מה באמת עושה תקופה של ריחוק וכמה קירוב היא מביאה, רק אז יתגלה "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה".. (ב''ב י:)
ומאותם קירות בהם שרתה הבדידות והקושי, זועקות המילים זועקות האותיות הדמעות שוטפות את הכל... ואתה מגלה שגם לך יש את המקום שלך בין כל המספרים אתה לא עוד 1, אתה 1 ועוד... ואחרי שיש לך את המקום, יש בך הכל.
מאחל לכם המון בהצלחה במסע שלכם, ישי שין.תגובות כאן ובמייל ml@miktzav.com
נ.ב. עבור הפרשנות נעזרתי בראיונות שהעניק עקיבא אודות השיר, ברב יצחק פנגר, קצת ויקיפדיה, והמון מהחיים עצמם...
אל תעזבי ידיים.mp3 -
S shin נעל נושא זה ב-