זאת הפעם הראשונה, שהיא אורזת מזוודה
לא לה, כי אם לבנה, שזה עתה עולה לישיבה
והיא תשים לו שם, פתק קטן וחם, ושוקולד
כדי שלא ישכח, גם כשהלך, הוא בליבה לעד
והיא תלווה אותו לתחנה, תסחוב את המזוודה
גם אם הוא יכול, והוא כבר גדול, זו הזכות שלה
ואחרי שהאוטובוס עזב, את התחנה, היא נטועה
שם למקומה, עד שתעלם עננת הפיח האחרונה
עדיין הלומה, לא מאמינה, עוד לא עיכלה
את העובדה, כי מחמל עינה, עזב את סינרה
כבר מחכה לשיחה, כשיגמרו סדרי הישיבה
וכשזה בא, היא תוהה, האם משהו אתו קרה
"בסדר" הייתה, המילה הארוכה, ביותר בשיחה
על כל שאלה, בכן ולא הוא ענה, מותיר אותה דאוגה
וכשבעלה יגיע, לה יסביר וירגיע, ככה הם הבנים
רגשותיהם סגורים, ובחוויותיהם איש אינם משתפים
אבל היא לא תירגע, עד שתדע, שהכול כשורה
והתגובות התכליתיות, שהיא קיבלה, לא יספקוה
כשהוא יבוא, ויחזור לביתו, בשבת הראשונה
היא תכין לו, הכול לפי טעמו, הלא הוא אהבתה
וכשהוא בא, זורק את המזוודה, בפינת החדר
הוא נכנס למטה, שוקע בקריאה, של איזה ספר
ועל כל שאלה, שרק שאלה, קבלה אותו מסר
התשובה הייתה, הכול בסדר, החברים והחדר,
בלבה מועקה, תחושה קשה, היא רק רוצה לדעת
שטוב לו שם, שהוא מסתדר וגם, שישתף מעט
ובסעודת השבת, אבא מעלה לדיון, שאלה בעיון
ואיך נדלק האור, בעיני בנה הבכור, כשבידו טיעון
מכל עבר מתעופפות, שאלות, תשובות, ופרכות,
ובעיניים בורקות, הוא מביא מראי מקומות, וראיות
אבא מתמוגג, בליבו חוגג, את שמחת התורה
לבנו הוא מחמיא, על הבנה עמוקה, בסוגיה
ואמא , דמעה סוררת תנגב, ליבה מאושר יתרחב
זה רק כי ככה הם הבנים, לעצמה היא תשרבב
