משפטים כמו ‘המוזיקה כבר לא מה שהיא הייתה’ או ‘אין כבר מה לשמוע היום אפילו אצל הזמרים הגדולים’ נשמעים בכל מקום, תחושה של אכזבה גוברת בקהל המבוגר יותר, אך לא רק.
במאמר זה אנסה להבין האם יש ממש בדברים, ואם כן, מה הם הגורמים והסיבות לכך שהמוזיקה כבר לא…
השינוי המרכזי שחל בשנים האחרונות לטענת זמרים רבים, נוגע בכדאיות ההשקעה באלבום.
“אין מכירות” משננים רבים מהם כשהם מגיעים לתחנות הרדיו השונות,
“כולם צורבים” (2005) אומרים בכאב,
“כולם מורידים” (2020) זועק בסבטקסט (בין השורות) MBD באלבומו צעקה.
בתחילת המהפכה, אני מניח שאכן היו זמרים שנכנסו לשוק קל מהירידה הדרסטית במכירות,
אך אין ספק שמהר מאוד הם התאוששו והמשיכו להוציא אלבומים- תוך השקעה כספית לא מועטה,
כשההורדות הפיראטיות מקבלות לגיטימציה, בדרך כלל בנוסח “הם מחזירים את הכסף באמצעות
ההופעות, זה שווה להם שיורידו את האלבום והם יתפרסמו”.
אם תשאל את הזמרים, הם יתבטאו בכעס על המורידים ולא יקבלו שום צידוק וטענה. עם זאת, טענת המורידים נשמעת הגיונית סך הכול, האלבום הינו אפיק פרסומי וכי נדרש לשלם על האזנה לפרסומות?…
האמת לכאורה איפשהו באמצע.
כל זמר שמוציא אלבום, בראש ובראשונה מעוניין שזה יגיע לכמה שיותר אוזניים, האלבום הוא לא המטרה אלא האמצעי – להיות זמר מוכר.
אך עד לפני מספר שנים, אלבום היה אפיק מכניס לכשעצמו, הוא היה המטרה. אנשים השקיעו באלבום על מנת לקצור את הרווחים ולאו דווקא בכדי להפוך לזמרים מוכרים, זה מסביר סדרות אלבומים כמו לחיים טיש שלא באו לקדם זמר ספציפי.
כיום ההכנסות מהאלבום פחות רלוונטיות לזמרים, אלא יותר לקהל המפיקים והמשקיעים למיניהם. השינוי יורגש באלבומים לשם אלבומים, ששם נראה מן הסתם הבדל משמעותי ברמת ההפקה עד כדי מחיקת הענף.
אך עדיין כאב הזמרים מושמע ברמה עקב היכולת שהייתה להם להרוויח כפול, גם להתפרסם וגם לכסות באמצעות המכירות את ההוצאות הרבות ושלא לדבר על להרוויח ממש…
אז הכאב הוא כאב, אך עינינו הרואות כיצד ידי המעבדים – שאינם זולים כלל – עמוסות עבודה ואלבומים ממשיכים לצוץ כאן כפטריות אחרי הגשם. הירידה במכירות לא שיתקה את ענף אלבומי הזמרים כי אם את ענף אלבומי המפיקים.
אם כן, זהו לא המקור להידרדרות (לטוענים שזו קיימת כמובן).
אז נחזור לשאלה שבה פתחנו את המאמר, מה קרה למוזיקה???
מה באמת קרה?
אולי כדאי להאיר זרקור על תופעה נוספת שמתרחשת בשנים האחרונות.
סצנת המוזיקה כבר לא נסובה סביב שלושה ארבעה זמרים גדולים ועוד כמה קטנים. כל צעיר חובב מוזיקה הופך למפיק, כל בחור חסידי שקולו מזכיר את אהרלה סמט נהיה זמר, וכן הלאה נגנים מכל סוג.
שיעור סטנדרטי בישיבה בימינו יכול להפיק שיר בקלות. סיכוי טוב שתמצאו שם את המעבד, הזמר, הגיטריסט והנשפן.
מה שקורה, שזה לא נשאר בפוטנציאל אלא יוצא החוצה, וכאן מתברר דבר מדהים.
אין מוזיקה שאין לה ביקוש.
זה מכיל תווים? (לא משנה הסדר…) יש קצב כלשהו ברקע? יהיה מישהו שיאהב. בוודאות.
וכך הרשת מוצפת בעשרות שירים שעולים בקצב מסחרר, כשהרבה מהם נעשים באופן חובבני מינוס, וטרם נגענו ברמיקסים למיניהם…
לעניות דעתי יש לזה השפעה עצומה על המוזיקה.
זה מוריד את המוטיבציה להשקיע במוזיקה איכותית, לא השקעה כלכלית אלא השקעה לוגית – כמה יצירתיות המעבד יכניס בעיבוד, כמה אינטליגנציה תעמוד מאחורי כל החלטה בהפקה.
בנוסף זה מאוד משפיע על המאזינים שהחלו לצרוך כמות אדירה של מוזיקה באיכות נמוכה
כשהשירים הטובים נתקלים בקושי להתבלט אל מול גלי השירים השוצפים דבר יום ביומו.
אף כשיש להיטי על, התחושה החמצמצה גוברת, בעקבות החשיפה לשירים באיכות נמוכה עד כדי
הפקות בר מצווה וכו’ שאף הם עולים אחר כבוד לרשת עם כותרות משכנעות.
לסיכום, לא בטוח שיש כיום פחות שירים טובים כמו שיש יותר שירים לא טובים…
