סבא מאיר - שנפטר לפני כחצי שנה

סיוון ברגעיה האחרונים, בשקר שגרתיות הימים, שומעים צווחה בעיר
ס"ו רק שנותיו, "מהר!" קרא לו אב, וכך השקים לאלוקים אדיר
שיבה לא קיימת, בשעת בוקר הדוממת, כי כבר לא פעם לב מאיר
סבא לדרכו אלך, את אהבתו איתו לקח, וכך נגמר סיפורו של סב צעיר

סלח לי צורי, שהמשכתי את שגרתיות חיי.
סלח לנו אלוהנו, שבכל זאת חיינו את חיינו.
כי קיץ וחורף חלפו להם, אבל שום דבר אינו רגיל ושלם.

עדיין אחינו ואחיותינו, משמחה של תורה, בבעתה מצפים לנו
עדיין חיילנו נלחמים, ובצעקות קרב לפנינו מתים.
משפחותיהם בתקווה מתפללים, ובצרחות של בכי נורא, מתאבלים.

גם לי דמעות ירדו, על חיים שהלכו, ועוד, לא יחזרו.
גם לי דאגה שורפת, על מצפים בתקווה, שספק יראו משפחה אוהבת.
וכעס עצמי שקורע אותי, שאיני לוחם ונוקם להם בשטח אמיתי.

סלח לי צורי, שהמשכתי את שגרתיות חיי.
סלח לנו צורינו, שבכל זאת חיינו את חיינו.
תמחל לנו אבינו, שעבדנו, חגגנו, בחירות ניהלנו, ואת אחינו שכחנו.

למולי חזון גדול,
ליבי מתמלא גבורה, מהרצון לאין סוף לפעול.
צפייה שכזאת, שמגיעה מהרקיע הכחול.
שבתוכי בוערת, כאילו קוראת תיגר לכל.

אבל דווקא כשאניית החלום פורשת מפרשי שיר הגבורה,
מתנפצת היא במציאות לחלקיקים רצוצים, ברעש נורא.
ופתאום, הופך אני, מגיבור בגלימה המתעופפת ביוהרה,
לעוד מושב בקולנוע, החי הצגת חיים, שלכולם שמורה.

אבל המשכתי, כי רק ילד מרים גביע, ומרגיש בחיים ניצחון.
כי דווקא בכישלון הקשה, מתגלה כמה היעד עליון.
כי דווקא בעכשיו הקטן, טבוע עוצמת המעשה, וממשיות הכישרון.
אז מסתכל אני לאופק הרחוק מהחלון,
ורואה שרק בהיום חי אני את החזון.

תודה רבה

תודה רבה, אני שמח לשמוע שלא רק אני מרגיש כך