@רבקה אמר באתגר כתיבה 31 
:
#anchor(קברתי אותה, הילדה)
חיוך גדול, מילה כובשת,
לא צריכה מעבר.
כן, אני, זאתי המוחצת,
חפצתי מהשדר.
זרם חשמל ארוך שנקטע,
באמצע הבנייה.
בניין שלם פתע נתקע,
קרס עליי, ילדה.
זה להסתכל לי בעיניים,
ולומר לי צד אחד.
זה לנעוץ בי ציפורניים,
במקום הכי חד.
כמו פגיעה ישירה בראש,
תריס על המבט.
לא חישבנתי סוף מראש,
מוחי כבר ממוטט.
אז תסתכלו לי בעיניים,
אמרו משפט אחד.
תשלפו את הציפורניים,
המקום אינו חד.
זרם החשמל, זה שנקטע,
פגע בול במטרה.
הבניין ההרוס, זה שנתקע,
קבר את הילדה.
||מתאר מילה במילה מקרה עצוב מהחיים שלי, כזה שכתבתי עליו מלא שירים. נקודת המבט הזו היא חדשה אצלי, ולכן היה לי רעיון נוסף לכתיבה מסוגננת עליו.
מאמינה שחלקכם הבין את הרעיון אליו כיוונתי, וגם אם לא, תרגישו קצת את התחושה הזו.
שלא נצטרך להגיע לכתיבת שירים מהסוג הזה, ואינשאללה שכולם יתחשלו כמו שאני התחשלתי!||
רואים שהוא נכתב מהלב. פשוט רואים. קראתי אותו כבר עשר פעמים.
ממחישה בול את מה שעוברים מלא בווריאציות כאלה ואחרות.
כתוב מושלם ומרגש.
מחכים לעוד.
||