מקווה שעוד לא עבר הקלח על הנושא
אך בכול זאת ליבי עוד הומה...אז
מנקודת המבט שלנו (המתבונן מהצד):
בתחנה עמוסה, בתוך דוחק ופיח,
הוא עלה אל הקרון, מנסה להבריח –
מבטים שננעצו בו כמו חץ או סכין,
של עולם שרואה רק את מה שמבינים.
ראינו תנועה, ראינו עיוות,
ומיד הצמדנו תווית של "מוזרות".
בנינו חומה בחיוך מרחם,
מפחד לראות שלבו – גם פועם.
אך בין התקתוק לקול הצורם,
היה שם אדם, מחפש מנחם.
כי בסוף המסע, ההבדל כה דק:
מי בפנים הכלוב, ומי רק משותק?
מנקודת המבט שלהם:
המילים בפי נשברות, לא תמיד הן בקצב,
והגוף מבצע ריקוד של כאב ושל עצב.
אתם רואים את הסדק, את הקושי הנגלה,
אך הנפש שבי – היא עולם ומלואו, היא ממש פלא.
גם אני בלילות מבקש רק קרבה,
לא רחמים של חסד, אלא פשיטות של אהבה
. שלא יעמדו מולי כמו מול קיר או חידה,
שיראו את הלב, שיושיטו יד בחיבה.
כי תחת המעטה, הכבד, השונה,
יש ילד שחולם, יש אדם שעונה.
אני לא "ההוא" שעובר ברחוב,
אני נשמה – שרוצה רק לאהוב.
אני עובדת בעלה רשת גנים של חנמ אז בהשראה הוספתי:
יש מקום שבו המילים הן רק רעש מיותר,
שם הלב מדבר בשפה של יופי נסתר.
במסדרון של "עלה", בין כיסא למיטה,
מתגלה האמת הכי פשוטה ושקטה.
במבט אחד ארוך, בלי הברה או צליל,
נפתח עולם עמוק, שום מסך לא יבדיל.
שם חיוך קטן שפתאום מתפשט,
הוא האור שאת החושך בבת אחת ממוטט.
למדתי שמי ששותק – אין זה אומר שאין לו קול,
הוא פשוט מדבר ברובד שמעל הכל.
בין המגע ליד, בין הנשימה למבט,
שם כולנו דומים, שם הלב לא נצבט.
ומשהו נחמד לסיום:(כתבתי פשוט בחלקים...)
הם רואים רק קליפה, רק גוף שקצת עייף,
הם לא רואים איך הלב בתוכו מתעטף.
הם סופרים מגבלות, הם בודקים אבחנות,
אבל אנחנו בפנים – בונים ארמונות.
כי הגוף הוא רק בית, לפעמים הוא קצת צר,
אבל המעיין שבפנים הוא עמוק וניגר
. אל תמדדו את הנפש לפי הכריכה,
הושיטו לנו יד, ותראו איזו ברכה.
מוקדש לכל הילדים שרוצים להסביר את עצמם מבפנים
