שירים לכתיבה

חשבון של הגיון- ברגע נדיר של שקט. ברגע קטן עם הנפש. ברגע נכון של הגיון. פסעתי בזהירות, אך במהירות בכל החדרים, בכל המישורים- של הנפש. ומצאתי את עצמי נאבקת, לצאת מן השקט לא להישאר עם צלקת... בכדי לא לגלות- את הסודות שהנפש הותירה שם וסמנה אותם כנסתרים, כבלתי נרשמים. אז ברחתי- ולא חזרתי. לאותו מקום שקיים שם טיפה של הגיון.

@2867 בכייף -- אני דוקא שמח לפעמים לקבל להלחנה מילים בסגנונות שונים ממה שאני כותב בדר"כ זה קצת מוציא אותי מחוץ לקופסא גם בלחנים

פּוּרִים זֶה לֹא רַק תַּחְפֹּשֶׂת, זֶה רֶגַע שֶׁל גִּילּוּי. לִשְׁבֹּר אֶת הַדְּמוּת הַקְּבוּעָה, לִצְחֹק בְּלִי שׁוּם צִמְצוּם וְתִלּוּי. אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב אֶת הַיּוֹם הַזֶּה – לֹא בִּגְלַל הָרַעַשׁ בָּרְחוֹב, אֶלָּא בִּגְלַל שֶׁבְּבַת אַחַת מֻתָּר לִי פָּשׁוּט... לִהְיוֹת קָרוֹב. קָרוֹב אֵלָיו, קָרוֹב אֵלַי, בְּלִי הַמַּסֵּכָה שֶׁל הַ'מְּכֻבָּד', בְּלִי הַבַּגְרוּת הַמְדֻמָּה, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ לְבַד. הָעוֹלָם מִתְהַפֵּךְ לְיוֹם אֶחָד, "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" בְּכָל פִּנָּה, הַלֵּצָן מַשִּׁיר אֶת הַמַּסֵּכָה – וּמְגַלֶּה בִּפְנִים נְשָׁמָה. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּחַג הַזֶּה שֶׁמְּדַבֵּר בְּשָׂפָה עֲמֻקָּה, שֶׁגַּם בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה יֵשׁ הַשְׁגָּחָה כָּל כָּךְ מְתוּקָה. שֶׁלִּפְעָמִים הַסִּפּוּר מִתְבַּלְגֵּן, נִרְאֶה שֶׁהַכֹּל כְּבָר אָבוּד, אֲבָל מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד – אַבָּא טוֹוֶה אֶת הַחוּט. אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַיַּיִן שֶׁמְּרַכֵּךְ, אֶת הַחֵן שֶׁנִּשְׁפָּךְ בָּרְחוֹבוֹת, אֶת מִשְׁלוֹחֵי הַמָּנוֹת שֶׁמְּחַבְּרִים בֵּין הַלְּבָבוֹת. פּוּרִים בִּשְׁבִילִי הוּא תִּזְכֹּרֶת – גַּם כְּשֶׁחָשׁוּךְ וְקָשֶׁה לְהָבִין, הַכֹּל יִהְיֶה לְטוֹבָה בְּרֶגַע אֶחָד שֶׁל אָמֵין. אֲזַי אֲנִי חוֹגֵג לֹא רַק צֶבַע, וְלֹא רַק רַעַשׁ וְשִׁיר, אֲנִי חוֹגֵג אֶת הַתִּקְוָה שֶׁנּוֹלֶדֶת דַּוְקָא – כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁאֵין אֲוִיר. קרדיט GPT וג'מיני.

@2867 והשם מעריך הדרך ולא התוצאה ונשמתי תמיד עם ערך הנשמה תמיד טובה ונכון שלפעמים קשה כי העולם נווה תלאות אבל האהבה רק פה נגלית כשעולה בי הרצון שנים העם הזה בגלות ונלחם לקדש שם שמיים עוד מעט ניגאל במהירות ונראה שמהגלות זכינו כפליים

אמרו לי תמיד: "תעמוד כמו צוק", שהבכי הוא סדק, חולשה של תינוק. שעצב הוא רעל, מראה לא יפה, ושבכי זה חור שנפער בקפה. "אסור לבכות", הם לחשו בתוך חושך, כשהלב כבר ביקש קצת נחת ואושר. "תנעל את השער, תהיה כמו פלדה, אל תיתן לדמעה להסגיר חרדה". אז בניתי חומות, ביצרתי עיניים, מגדלים של איפוק שנגעו בשמיים. הסתרתי סופות בתוך הריאות, קברתי בפנים את כל הדמעות. אך דווקא עכשיו, בתוך השתיקה, הכאב ששתקתי הפך למועקה. הבכי שלא זלג על הלחי, הפך למחסום, למעין שבי ושחי. כי מי שלא בוכה מול הרוח העזה, מוצא את עצמו בתוך כלוב של גזירה. אולי ה"אסור" הוא טעות שנמשכת? הרי רק דמעה מנקה את השלכת.

טוב אז קודם כל תודה לכולם. אני כנראה אעשה איזשהו כלאיים בין כולם בסוף כי זה סוג של השראה מבחינתי וזה ממש עוזר אז תודה ענקיתתת. בכל מצב אני עדיין אשמח לעוד