עשרה בטבת בן מצור לזיכרון
-
עשרה בטבת: בין מצור לזיכרון
בקור של חודש טבת, כשהשמים אפורים,
אנחנו חוזרים אחורה, אל דפי הספרים.
יום שבו השמש שקעה אל תוך המצור,
ובירושלים נדם לרגע כל אור.המצור על העיר
עשרה בטבת, היום בו נמתח הקו,
כשנבוכדנצר מלך בבל הגיע עם צבאו עכשיו.
הוא לא פרץ מיד, הוא רק עמד מול החומה,
הוא יצר סדק ראשון, התחלה של מהומה.זהו צום של ראשית, של תמרור אזהרה,
לפני שהחורבן הפך לצרה מרה.
הוא מלמד אותנו שגם סדק קטן בלב,
עלול להפוך למקור של כאב.יום הקדיש הכללי
בדורות האחרונים קיבל היום עוד פנים,
לזכרם של אלו שנעלמו בין השנים.
אלו שאין להם קבר, שאין להם תאריך,
שאת שמם ואת זכרם העולם עוד צריך.אנו מדליקים נר של נשמה ושל דמע,
על מי שבסערת המלחמה נבלע ונשמע-
רק כהד של עבר, כסיפור של גבורה,
יום הקדיש הוא הגשר שבין חושך לאורה.החומה שבלב
מהו צום אם לא רגע של חשבון ושל דעת?
הזדמנות להרגיש את הנפש הנוגעת-
בשורשים העמוקים, באחריות האישית,
לבנות את מה שנהרס, מהיסוד, מהראשית.המצור הוא לא רק היסטוריה של עיר,
הוא המחסום שבתוכנו, זה שקצת מעיר.
האם אנו בונים חומות של פירוד ואיבה,
או שמא גשרים של חסד ואהבה?תפילה של תקווה
יהי רצון שהצום הזה יהפוך לשמחה,
שהמצור יוסר ותבוא המנוחה.
שנדע לחבר בין חלקי האומה,
ונבנה יחד קומה חדשה, שלמה.שחומות ירושלים יקומו שוב בגאון,
ובמקום בכי של אבל – יישמע קול של ניצחון.
זיכרון העבר יהיה לנו למצפן ודורש,
לשמור על הגחלת, על אותה האש.
