אתגר כתיבה 41 (:
-
@טיטו
זה היה סופי
הפסקתי להיאבק
החלטתי
להפסיק לשחק
לעזוב את כולן
להתנתק מהיקום
להיות הקורבן
של ציבור אטוםאז אני נשארתי.
בפינה שם, בצד.
אני בחרתי-
להיות לבד.נכון, וויתרתי
את המלחמה סיימתי
אבל התחושה---
חוסר אונים וחולשה....
כעס ותסכול עצום
תחושה של קורבן היקוםאיך רציתי לזעזע העולם
להגיד, "שים לב גם לשקופות!"
הן רוצות להצליח כמו כולן
אבל לא ממש מצליחות
הן שקופות. כמעט לא קיימות.
חכמות זורמות אבל נעלמות.כן, אני מודה
אני עצמי הייתי שקופה
טובה, חכמה זורמת
אבל איכשהו לא מחוברת
קצת מנותקת, בצד
כמעט תמיד לבד
צמאה לטיפת אהבה
ונתקלת הרבה באכזבהבאקט של סיום
בדמעות בלילות
צעקתי ליקום
"תתייחס לשקופות!" -
המסע היה קשה,
הדרך היתה ארוכה,
אבל המשכתי להתקדם,
נשארתי חזקה,
התמודדתי עם הפחדים שלי
נלחמתי בספקות שלי,
ועכשיו רואה הכל בעין אחרתאני מרגישה חופשיה
אני מרגישה קל וטוב
מחוץ לטווח הראיה,
התגברתי על נסיונות ומריבות של עצמי,
ועכשיו מוכנה להתחיל חיים חדשים
לקחת על עצמי דברים שונים.העתיד מזהיר, האפשרויות אין סופיות
אני מוכנה להתמודד עם אתגרים נוספים
לא משנה כמה, בלתי פוסקים...
בראש מורם וליבי מלא גאוה
אני יודעת שאני יכולה לכבוש-
כל דבר ולקחת את זה בקלותועכשיו בסוף המסע
כמה מילות פרידה...
שהתגברתי על נסיונות ומריבות אין סופיות
מוכנה להתחיל חיים חדשיםאז הינה לסיומו של שלב קשה
ולתחילת הימים הבהירים יותר...||ואוו, בלי לרשום ולחשוב לפני , ישבתי וכתבתי את מה שיצא לי, ככה ..., איך שאומרים:"מהלב לפרוק על הדף..." (במיקרה שלי "מהלב לפרוק על המיקלדת"
|| -
מבט אחרון אל עבר המסע
מבין רק מי שפסע...
שמחה, עצובה לא יודעת ממה
זה ממש מוזר שעכשיו דממהמבט אחרון, זה ממש קשה
יבין רק מי שיַחֲשֶׁה
רגועה, שְׁלֵוָה על סיום תקופה
כבר לא צריכה את החרב שלופהמתחילה תקופה חדשה, אף אחד לא יחבל
זה כבר מאחריי, זה חצי שמח חצי מבלבל
דוחפת עמוק למגירה את התקופה המשוגעת
מצד אחד מתגעגעת מצד שני נרגעתמבט אחרון, עכשיו זה סופי
כבר לקחתי מסע חלופי
מאושרת, חופשיה מתחילה שוב מסע
אותו אבין אחרי שאפסע -
מה לבחור
בסוף נגמר עבר
הקושי ההתלבטות
וביום שאחרי
חשבתי תהיתי
מה להרגיש
לא ידעתי
איך להגיב
איך להכיל
למי ההודיה
ולמי התפילה
מה עבר
ומה נשאר
מה לקחתי
מה השארתי מאחור
האם השכלתי לבחור
אחרי הסוף לפני התחלה
רציתי לא לטעות
שוב
לא ליפול
שוב
רצית לדעת
מה הטוב
והפעם
לבחור נכון -
|-נגמר הקורונה!!-|
הכו במטושים, הריעו במסיכות,
עת התבטלו הסגרים, התמלאו הרחובות,
על שבציון חזר להישמע כל הילדות,
על שובינו לחיים, על ביטול הגזירות,עוצו ילדים והשמיעו, רוצו נערות,
ספרו לזקנים על מה שקרה בזאת,
על דבר מלאך המוות שנכנע לאנחות,
רוצו רקדו פזזו תמלאו כל השדרות,רוצו שרפו באלכוג'ל את המסכות,
כחמץ בפסח, כאתרוג אחרי סוכות,
עבר זמנם, אין איתם מה לעשות,
על זה מלא פינו שירות ותשבחות, -
פוסט זה נמחק!
-
תסיים הכל מהצלחת
תסיים ותצא מהמקלחת
כשתסיים תחזיר לארון
ותסיים לדבר בטלפוןתסיים ללמוד למבחן
תסיים לדבר כל הזמן
כשתסיים תוריד ת'זבל
ותסיים במיטה להתכרבלחשבתי שכשאסיים עם כל זה
ואפ'חד לא יחפור מה אני עושה
או אז אהיה כל כך מרוצה
אבל גיליתי שלא, זה לא זהמחכה שמישהו יגיד לי מה לעשות
יושב וממתין כבר חודשים נואשות
אבל אף אחד לא מתנדב לעזור
אני כבר גדול צריך לבד לחתורחשבתי שזה יהיה כיף להיות חופשי
בלי שיגידו לי מה לטובתי או רעתי
אבל אז הופתעתי וגיליתי לחרדתי
שאני מתגעגע לימים שישבו על הראש שלי... -
קצת על השיר בספויילר, מרגישה שבלעדיו, השיר לא ירגיש קשור לאתגר...
||אומנם זה לא שיר שידבר על תקופה שעברה. אבל היא כרגע בתהליך, והלוואי שזה יהיה תקופה ארוכה שתניב פירות. ועוד תהיה משמחת. כרגע זה רק התחלה לסוף של שיחה, ובמקרה הזה- היא שמחה!
אבא שלי זכה להחזיר עשרות בחורים לדרך ב"ה.
אתמול בקניות פגשנו כמה בחורים בני 17, ואיך שהוא הם זרקו יציאה שם אתאיסטים...
ומשם התגלגלה שיחה, מאוד יפה ועמוקה, וראו שהם באמת רוצים לדעת ולחקור. אבל אין להם את מי.. ומה גם שמכניסים להם דברים לשכל.... והם בחורים מאוד חכמים שברגע שהם יגלו את האמת הם יכולים לעוף איתה.
היום יש הרבה שמדברים בכפייה {צריך לעשות, אז עושים. בלי שאלות... ולכן יש היום הרבה אנשים שיורדים... בגלל 'השאלות' שהם לא קיבלו עליהם את התשובות}
זה היה שיחה של שעה. זה היה אחד המדהימים. בד"כ שיחות כאלה נגמרות בכאסח, ובלי הבנה, וזה נגמר {ויתחיל..} כ"כ יפה!!
בעז"ה הם הולכים להיפגש שוב, במתכונת יותר מסודרת ומאורגנת. והלוואי והתשובות יספקו אותם, ויבינו את קיומו של העולם, את הקיום של הקב"ה.||הייתי בקניות,
ואיזה אחד זרק לי, אני אתאיסט.
כי יש לי זקן ופאות.
הוא אמר שיש להם הרבה שאלות.
התחלנו לדבר,
וסיפרו שהם רחוקים,
ובדת לא מאמינים.
נולדו לידיעה שאין אלוקים.
לא מבינים את הטעם לחיים,
נמצאים בחרדות ופחדים.
למה הם באו לעולם ,
בשביל לכייף, ולמות בסוף כמו כולם?!
אין מסורת, ואין סדרים.
אין שבתות, ואין חגים.
פשוט חיים תחיים.
כל היום בבילויים.
הם חברה צעירים,
אבל חכמים כמו מדענים,
שאלו שאלות כאילו הם בני 30.
מכירים את ההיסטוריה ,
אוהבים את חיק הטבע.עברה לה כבר שעה,
מתחילת השיחה.
והם נהנו וראו,
שאני לא עוד איזה מרובע.
שמדבר בזלזול וכפייה,
שמתחמק מכל שאלה.
הגיע כבר השעות הקטנות,
והתחברו להם שם הלבבות.
קבענו פגישה, לסדר ת'מחשבות,
לקבל תשובות לשאלות.
לחקור מי הם האבות,
להתחבר לשורשים, ליהדות .
לא בשביל לחזור בתשובה,
אלא בשביל, לפתוח קצת תמחשבה....להרגיש שניצחתי, והצלחתי.
ואולי אותם קצת חיזקתי...
מאמינה שזה יכל לצאת יותר יפה ומסודר.. אבל זה מה שיצא ברגע...
-
11 שנים צעדתי עם אותה כיתה
11 שנים חייתי מתוך בעתה
מאז כבר לא ראיתי את רובם
אלו שכן – כאילו לא עברתי לידםאז....
תמיד הייתי מתלונן
למה רק אותם היוצר חונן?
למה זה אני שנופל לבור
למה בחברה אני נשאר מאחורכן, דומיננטי תמיד רציתי להיות
לסדר, להסביר ת'צמי, לתקן טעויות
אינספור שגיאות עשיתי
ורק בסיום אותו מוסד הבנתי.קודשא בריך הוא יודע מה הוא עושה
ובזכות זה כל אחד בדרכו מנוסה
כי ניסיון מקבלים מכל מכשול וטעות
והרי סתם ילד לא מבין את המהות
אם לא היית נכשל, לא היית כל כך להוט
והיית נשאר עם אותה הסתכלות.לכן אתה היית מה שאתה
אל תזרוק את שנות הילדות בבעיטה
הרי בכל מה שהיום אתה בולט,
הוא רק בגלל זה, אתה קולט? -
זכור לי אותו היום ..
הגשמתי את חלומי
עליתי על במה
שרתי על עולמי
שהייתי חסומה
בכאב צורב
מפחד מה אומרים
והבושה היא אורב
הרגשות עומדים,שומרים
יוצרים מצור על הלב
שרוצה רק לשחרר
והאבקות עם הכאב
שמכוון למקום אחר
בכלא של עצמי
מחשבות סוערות
לממש את האני
הם מפילות הורסות
מגדל של קלפים
חלומות שלי
שמפשע חפים
זה הבושה שלי
שמנפצת כל רגע
אך הגחלת לחשה
ובפרץ של דמע
והבושה עזבה ,פרשה.. -
החברות הזאת הייתה ארס
אמרו לי כולם היא הורסת
שאת איתה את נהרסת
עושה רק שטויות ולא גודלת.יוצאת איתה להליכה
ומרגישה בטוחה
עובדת על אמא
מה יצאתי עם שפרינצא.ידעתי שזה רע
אך הלב שלי נקרע
רציתי לעזוב
אבל גם רציתי להשאר קרוב.ואז החלטתי
בהחלטתה אמיצה
שאותה אעזוב
נתקתי כל קשר
שאלי לא תוכל להתקשר שוב.היום אחרי תקופה קשה
מסתכלת אחורה
שהלב שלי רגוע
ועם כולם אני ברוגע
לא בלחץ להסתיר.והיום אני מודה לך אבא
שאחרי תקופה
שנלחמתי עם עצמי
ועם כל העולם שסביבי
ידעתי למצא את הטוב.
ולהרחיק ממני את הרע
תודה אבא!!!!||טוב האמת שלקחתי קצת למקום אחר את האתגר
מקווה שזה בסדר
ושהתחושות שלי עברו טוב בין המילים
@ארי-גולד האתגר מהמם
שיחררת לי כרגע המון מהלב
תודה!!|| -
לזמן יש ריח של סוף
המערה עם ריח של מוות
סך הכל היה טוב
אבל הלכה לי הכוונתמי טוב ומי רע?
עולם הולך בחזרה
הייתי, השתנתי
גיליתי שטעיתיאחותי בטראומה
אני הוא האשם
גרמתי לבכי לאמא
אבל זה רצון השםכולם שיקרו אותי
אמרו ששקר אמיתי
איך האמנתי כפתי
רק נלחמתי בעצמי!||אתגר מעניין....
השיר יצא בעקבות שניסיתי לכתוב, ולא הצלחתי, כי ת'כלס לא היה לי משהו דרמטי יור ידי בחיים שלי... אבל אז פתאום נזכרתי בספר "משבר אמון" של חוי בר, באחמד-יהודה. (אגב מאד ממליצה לקרוא) וחשבתי איזה שיר הוא היה כותב. זה מה שיצא לי...
אל תשאלו למה נזכרתי בזה עכשיו... (כי לא תהיה לי תשובה)
אולי בגלל מבצע "מגן וחץ"....|| -
פוסט זה נמחק!
-
הרגש הזה
שמגיע כְצל
ברגע הזה
שאני מעכלשזהו,
נגמר
אני כבר אחרֶי
מרגיש משוחררתקופה ארוכה
של עבודה מעשית
לא נתנה מנוחה
לעצור להביטהיו עליות
באורות זרקורים
אך גם ירידות
נפילות לקרשיםהשלכתי את הקושי
הנפתי מטרה
חיבקתי את היופי
והנה – זה קרהעכשיו, אני אחרי
מבין שסיימתי
ובמבט לאחור
מאושר שהמשכתיחשבתי לנוח
בזו הפסגה
אך יחד עם הרוח
עפתי אל היעד הבא... -
הכל נחת כמו סלע לליבי
מקבלת מכה, נשנקת מכאב.
ממהרת לקום ושוב נופלת, מתנערת.
ידי הן תופסות במעקה
ששמר כל הזמן לפני שזה התפרץ לי מהלב.
אבא תודה! בא לי לצרוח
עכשיו מרגישה אני את המנוח
לא רוצה עוד לשמור בי כאב
לא רוצה למלא עוד את הלב
שאין כבר מקום, הכול כבר גולש.
אולי עכשיו הבינו אותי שם
או שמא זה קרה סתם?
משוחררת אני כעת לחופשי
מחפשת לי מקום להרגיע את נפשי
זהו-
תם זמנו של המציק.||זו הייתה התקופה הכי קשה שהייתה לי....
"חברה" שכל הזמן ניסתה ומנסה הייתה לפגוע לי בחברה.
ואז הגיע היום המאושר בחיי....שהודיעו לי שהיא לא ממשיכה [היא עברה סמינר],
ואני.....
הרגשתי שנוחת עלי סלע ענקקקק שהרגשתי כבר שאין לי מקום להכיל,
אומרים שבכי מרגיע כאב,אבל גם זה לא עזר...
וזהו, ככה נפרדתי מה "דיכאון" שהייתי בו כמעט שנה.|| -
אל תחפשי את סוף הדרך,
אף אחד לא הבטיח שיבוא.
אל תחפשי פתרון לכאביך,
אף אחד לא הבטיח שישנו.אל תדחיקי את הזמן,
הוא הולך בקצב משלו.
אל תחפשי סולם לשמים,
הוא נשבר באמצע בנייתו.תורידי עיניים,
תחבקי את הלב,
תמחי דמעותייך,
תשחררי את הכאב.ואל תתעלמי מרגשות שפרצו בך,
ואל תברחי ממדורת אש להבה,
כי עם הנצח לא מפחד
שהוא מפחד מדרך ארוכה..||סוף תקופה משמחת, זה גם סוף תקופה...||
-
נשלמת משברים----
וכמה שאת נשברת,
את עדיין נשארת.
וכמה שאת נופלת.
את לא מתיאשת.מנסה לקום,
לא נבהלת מהכלום.
מתמלאת מהשבור.
לוחמת לא רק-
בשביל אישור.עוד יבואו ימים,
שהכאב יהיה זיכרון.
האמת תתפוס מקום.
את תראי איך ומה נכון.נשאר רק לחכות-
הזמן הוא התרופה.
תאמיני, אי התשובות,
יגרמו לך להיות בטוחה. -
כן, תקראו את זה במנגינה של בן ארזה...
תכלת ולבן
שקט בין הקירות
חולמים שיתנגן לו שיר ערש
שתיקות ואכזבות
אנשים מסתודדים בחרש
שבר, אנחות
עוד שניה נופלים בדרך
מרד התקוות
מתעוררים לאותו הסרט---זה מתבהר לאט
השקט ימלא את כל חיינו
כשאני ואת
נגנוז את כל חלומותינו
על תכלת ולבן
כך יעברו מיטב שנותינו
איזה חרבן!
מי ימשיך מורשתנו?שמש בקצוות
בלי משים גדלים בדרך
מתחילים להתהוות
מכירים בערך,
למרות כל הדמעות
והרופאים שלא מוצאים ת'דרך
עשרים וארבע שעות
מרימים 'לחיים' ללא הרףזה מתבהר לאט
השקט ,לא עוד חלק מחיינו
כשאני ואת
לראות את הטוב,החלטנו
ובתכלת ולבן
ה' שם חלקינו
אל תדאגו כמובן
רבבות ימשיכו מורשתנו....||מוקדש לשדכנים יקרים, שלא זכו לילדים משל עצמם
אבל זכו להיות שליחים בהקמת עשרות בתים וממילא (כמה זה לא מובן מאליו!) מאות ילדים...
איך זה קשור לסיום של משהו?
לעיתים אנחנו זוכים להשלים עם הניסיון שהבורא נתן לנו ולא מתוך ייאוש,
אלא מתוך אמונה תמימה ובטחון מלא בהשי"ת שזה הכי טוב לנו.
גם כאן הזוג היקר הזה החליט באיזשהו שלב שהניסיון הגיע לסיומו ,
ועכשיו הם רק צומחים ממנו.
והם צמחו בענק!|| -
פוסט זה נמחק!
-
חציתי את הים
בלי מגפיים
טבעתי בשלולית
זולגות העיניים
וברגע האחרון
הצלחתי להרים
את הראש
מעל הגלים
בשחייה מהירה
חתרתי קדימה
ולבסוף נגלה
המגדלור, מפתיע
ולגדה השנייה
עליתי תשושה
את הים עברתי
הגעתי ליבשהומה שרציתי
להגיד לכם
מה שלמדתי
מהימים ההם
שאני יכולה
גם אם זה לא ניראה
אני יכולה
אם רק אני רוצה
ובעזרתו של אבא
יושב מרום
נתקדם הלאה
נגיע לכל מקום
