איך מדברים איתך
עם כל הבושה הזו
בלב.
איך חוזרים
וזה כזה כואב.
איך מביעים
חרטה
ומחבקים טומאה ביד.
איך הולכים
את כל הדרך
הזו
לבד.
איך בבוקר בוכים
מרחק
ובלילה חוגגים.
איך מפסיקים
ללכת כבר
בדילוגים.
איך מבקשים ממך
חיבוק.
ועוד עושים שטויות.
איך
מעיזים.
להיות.
איך רוצים דמעות
והמסך
חסום.
איך מבקשים המון.
ולא נותנים כלום.
איך רוצים טוהר
ונושמים דבר
אחר.
איך מחברים משוואה
והכל
כל כך חסר.
איך אפשר
לומר לך,
אבא.
עשיתי משהו רע.
נאבדתי.
תציל אותי.
שוב.
בחזרה.
איך אומרים
סליחה
ועוד מפנים לך
גב.
איך
חוזרים בתשובה.
עכשיו.

כבר נחנו
ורבצנו
ולא עשינו
שום דבר.
כבר נשארנו
במקום.
המחיר היה
יקר.
כבר ויתרנו
וזלזלנו
ולא היה לנו
אכפת.
כבר בחרנו
בנמוך
וברחנו ממשפט.
כבר טעמנו
מהכל.
ומיצינו
הפסדים.
כבר בכוונה
טעינו.
ופספנו
יעדים.
כבר הבנו
את הכל
והסקנו מסקנות.
וצעדנו כבר
בכל
הדרכים המסוכנות.
ועכשיו בסוף השביל
אם נקשיב לרגע
לנו.
לרצון שמתחנן הוא
כבר לומר,
הגענו.
לטוב שמחכה לו
כבר כל כך המון
זמנים.
לאמת שהיא צועקת
כבר, מכל
השנים.
ואז נגיד בשקט
עכשיו,
בבקשה
בואו כבר
נתחיל ללכת
בדרך
הקשה.