תחנה הומה.
אנשים רצים, ממהרים –
לכל אחד יעד,
תרמיל, כיוון,
מטרה.
ובתוך כל זה – ילדה.
מעיל דק, טישו מקומט.
אין לה הרבה.
אין לה כמעט כלום,
רק דרך שלא נגמרת.
עולה, מתיישבת,
מנסה להניח ראש,
לנשום רגע.
תחנה סופית – והיא יורדת.
לא מפני שהגיעה,
רק מפני שנגמר.
מסתובבת, מביטה,
ושוב עולה.
לא אכפת לה לאן הנסיעה.
יש לה רק בקשה קטנה:
כיסא לשבת,
מזגן, ושקט.
לא יותר.
היא לא מחפשת מותרות,
לא מבקשת מתנות –
רק פינה אחת
שאפשר לקרוא לה
מקום.

אשמח לקבל את הפלייבק של השיר NEVER ALONE