איך מתחברים לאמת הפנימית שזועקת ללא קול בלי לשמוע שירים? איך מסוגלים להמשיך בחיים אחרי שנופלים יותר משבע פעמים? איך מקדשים את התאוות הפסולות והופכים אותם למשהו רוחני? איך מגשימים את החלום כשאין לי את עצמי? איך אומרים לא לרוע שעושה לי הרס עצמי וכובש בי כל חלקה טובה? ואיך עוד קוראים לי חכמה שאת הכל מבינה וכישרונית שבהכל מצליחה?
יש לי אלף שאלות ויש לי גם תשובות אבל הם לא מסודרות-אז מי בא לי לעזור להרכיב את הפאזל המסובך הזה?
יש לי אלף ציפיות שלא הגשמתי ומליוני אכזבות ותבוסות במלחמות הפנימיות שאני מנהלת עם עצמי-אז מי מסכים לעזור לי בזה?
ואיך תמיד אני מסתכלת קדימה מקווה יהיה לי טוב לא מקשיבה לעבר שאומר לי להיזהר ונופלת שוב באותו המקום הלזה?
וכמה אני בוהה בעצמי במראה לא מבינה איך אני נראית כל כך קופה אחרי שהשתניתי ודימיתי שהשתפרתי כזה?
למה אני תמיד מסתכלת רק בחצי הריק שלי? למה תמיד אני מתעסקת בהנאות זמניות ומפספסת הזדמנויות גדולות שיכולות להרים אותי? למה אני עסוקה בלברוח ולא מבינה שזה לא פיתרון? למה אני כל הזמן זזה בפזיזות כמו עז טיפשה ולא מבינה שזה תמצית החידלון? למה אני כל כך חכמה ובכל א.ופן לא מבינה שאני לא סתם ילדה אלא בת יחידה של אבא שאוהב אותי על באמת עם כל האנרגיות שאני משקיעה במקום הלא נכון? ואיך אני כותבת כזה שיר שכולו עוסק אצלי רק בכישלון?
יש לי תקוות גדולות לזמנים יפים שאהיה נורמאלית כמו רוב האנשים ולא חתיכת ילדה קטנה שנראית שלא מבינה כלום מחייה ורק רוצה להשתנות אבל אף פעם לא מצליחה ושוב נופלת לתוך הביצה הטובענית הזאת-ואני מבקשת ממך אבא-
אתה יכול לעשות את זה! אתה יכול לעזור לי בזה! אתה יכול להחזיק אותי במקום הלזה! אבל גם להראות לי שזה טוב כזה!