|-פעם ראשונה שלי שאני משתתף בקטע הזה של כתיבת שירים, מקווה שיצא יפה.
זה שיר ארוך [5 בתים] והוא מדבר על משל ידוע על כד החרס.
אני מקווה שהמסר בשיר הזה יצא מובן [ליתר ביטחון הוספתי הסבר בספוילר] תגיבו לי עם זה מובן-|
#anchor(%(#f50000)[משל כד החרס])
|-חובר על דרך האפיפורה והאנאפורה והחרוז.-|
#anchor(מבוא)
הוא היה גוש אדמה רטוב ולח לא שווה כלום.
דרכו עליו כולם לא הֶבִטוּ לעברו מֵאוּם.
רֶגע מועט וזָעוּם.
מדוע ידידי היקר שכך דורכים עליך.
איזו השפלה, בזיון לראותך.
על מה ולמה כך.
חבל לי שראיתיך בכך.
||המבוא מספר על "גוש אדמה" שכל מי שעובר לידו בכלל לא מסתכל עליו, את איש הוא לא מעניין. יש כאלה שאף דורכים עליו.
המשורר במהלך המבוא וכן במהלך כל השיר מדבר אֵל "גוש האדמה" שהוא בעצם משל לעם ישראל בגלות,
ששאר אומות העולם לא מתעניניים בו ולא מסתכלים אליו,
חלק משאר האומות אפילו דורכים עליו רומסים אותו ומשפילים את העם שכל חפצו לשבת בשלווה ובמנוחה בארצו - ארץ ישראל: ||
#anchor(בית א.)
איי מי זה בא, לָקחת אותך בידיו האכזריות.
אַח, שָם אותך במכשיר סֵבֶלוֹת אֵינְסוּפִיוֹת.
את עָצמאותך במכשיר זה יגנוב,
את כל גופך יעביר סבל ומכאוב.
אתה לא בן חורין על עצמך.
הרי זה נוצר ממך.
והנה קם עליך.
עם מקל מכה בך.
מכֶאב לכֶאב מַעָבִירֶך .
||בבית הראשון, המשורר מתאר ל"גוש האדמה", אדם [שנוצר מגוש אדמה] שבה ולוקח אותו בכפות ידיו,
שם אותו במכשיר מסוים ועם מקל מתחיל לשרטט בו.
הכאב מתפשט בכל גופו שלאט אט משתנה למשהו אחר ושונה.
כך עם ישראל. הקב"ה לוקח אותו לגלות,
עם ישראל כבר לא עם בן חורין, הוא משועבד לעם אחר בגלות קשה עד למאוד:
||
#anchor(פזמון.)
ידידי הנה הגיעה שעתך המדויקת.
את סבלך מדייקת.
אַח ידיד מה כך ולמה אָח.
הן בין חורין מת אתה.
חטאתךָ.
אשמתךָ.
עוונךָ.
זה,
על מה זה.
שב לך במקומך מקדם כרגב אדמה רך ולַח.
רטוב מעט ונָח.
לא נכאב. חי. עצמאי.
בן חורין חופשי.
||בפזמון המשורר מסביר ל"גוש אדמה" שהסבל מדויק ואותו אדם לא יכאיב לו יותר ממה שצריך.
ולמרות רצונו לשבת במקומו ולהיות בן חורין הוא בן חורין מת לא עצמאי לא חופשי וכואב, כואב...
עם ישראל בגלות אותו הדבר בדיוק.
הסבל מדויק. הקב"ה לא יעביר אדם בסבל יותר ממה שצריך לו,
ולמרות רצונו של לעם ישראל לחזור לארצו הוא לא חוזר... לפחות בנתיים:||
#anchor(בית ב' [על דרך האפיפורה {השורות מסתיימיות באותה מילה}])
לא, שוב פעם בה - זה הרע.
אל האש מטילך - כי רע.
חם לך, הגהנום כאן רע.
עוטף אותך מארבע פינותיך - לֶךָ הַרע.
מה אשמתך שרצונך להיות חופשי ללא רע.
עם חופשי בארצו על אדמתו הרחוק מרע.
ובסוף אחרי הרע.
||ואז בא אותו האדם לוקח את "גוש האדמה" וזורק אותו לאש החמה והרותחת.
ו"גוש האדמה" מתחיל להזיע...||
הוא מגיע מחזיק אותך בשני ידיו המלאות ברע.
על יד החלון שמך האיש הרע,
רוח מנשבת מקררת אותך ופתאום טוב לך ואין שום רע.
אוויר נעים עוטף את כולך, אין לך יותר רע.
הנה מגיע החופש בלי רע.
עם חופשי בארצו בטוח מכל רע.
אבל הנה האוויר ממשיך והקור גובר, ופתאום מתגבר הרע.
ולֵךָ לפתע פתאום מתבהר שהנה אליך חוזר אותו רע.
רוצה לך האיש רק לֶרָע.
רע תדע כל ימי חייך עד שתהיה חופשי משוחרר מכל רע.
||ואחר כך לוקח אותו האיש ושם את "גוש האדמה" ליד החלון.
מהאש החמה הוא עובר לרוח הקרירה והנעימה.
ולאט לאט מתברר לו שסוף סוף הוא הגיע למשכנו למנוחתו, עכשיו סוף סוף טוב לו. הוא נח ללא כאב או סבל עם עצמאות בדיוק כמו שחלם ולא קרה עד עכשיו.
ואז פתאום מתחיל להיות יותר קר ועוד יותר ואז מתבאר שהסבל והכאב חוזרים, וכנראה שהרוע בנה את ביתו אצלו ולא יעזב לעולם:||
די נמאס לנצח אימתי נטבול בבור הרע.
#anchor(פזמון.)
ידידי הנה הגיעה שעתך המדויקת.
את סבלך מדייקת.
אַח ידיד מה כך ולמה אָח.
הן בין חורין מת אתה.
חטאתךָ.
אשמתךָ.
עוונךָ.
זה,
על מה זה.
שב לך במקומך מקדם כרגב אדמה רך ולַח.
רטוב מעט ונָח.
לא נכאב. חי. עצמאי.
בן חורין חופשי.
||בפזמון המשורר מסביר ל"גוש אדמה" שהסבל מדויק ואותו אדם לא יכאיב לו יותר ממה שצריך.
ולמרות רצונו לשבת במקומו ולהיות בן חורין הוא בן חורין מת לא עצמאי לא חופשי וכואב, כואב...
עם ישראל בגלות אותו הדבר בדיוק.
הסבל מדויק. הקב"ה לא יעביר אדם בסבל יותר ממה שצריך לו,
ולמרות רצונו של לעם ישראל לחזור לארצו הוא לא חוזר... לפחות בנתיים:||
#anchor(בית ג' [על דרך האנאפורה {השורות מתחילות באותה מילה}])
ידיו בך יעשו כרצונו הן רק חומר אתה לפניו.
חומר אתה לו, יחרוט בך בכאב כי עלתה על ליבו.
חומר דע לך, כי יִזֶנָח אותך באש.
חומר דע, כי במכחול יצבע גופך הֵחרוך מאש.
חומר דע, כי את עצמך לא תנחש.
חומר אחר תהיה, דינך נחרץ - כי בכך ליבו חָפֵץ.
חומר הקשב, מרב כאב לעילפון תמהר, ואז יוצִיאֵך האיש מתוך כבשן האש.
בחומר שבך שיפוצים אחרונים יעשה, מכה בפטיש אילך - יחיש .
||וכך ממשיך אותו האיש לעשות ב"גוש האדמה" כרצונו.
הוא חורט בו איורים צובע אותו בצבעים, יטיל אותו שוב לאש ולבסוף יכה עליו בפטיש||
#anchor(פזמון.)
ידידי הנה הגיעה שעתך המדויקת.
את סבלך מדייקת.
אַח ידיד מה כך ולמה אָח.
הן בין חורין מת אתה.
חטאתךָ.
אשמתךָ.
עוונךָ.
זה,
על מה זה.
שב לך במקומך מקדם כרגב אדמה רך ולַח.
רטוב מעט ונָח.
לא נכאב. חי. עצמאי.
בן חורין חופשי.
||בפזמון המשורר מסביר ל"גוש אדמה" שהסבל מדויק ואותו אדם לא יכאיב לו יותר ממה שצריך.
ולמרות רצונו לשבת במקומו ולהיות בן חורין הוא בן חורין מת לא עצמאי לא חופשי וכואב, כואב...
עם ישראל בגלות אותו הדבר בדיוק.
הסבל מדויק. הקב"ה לא יעביר אדם בסבל יותר ממה שצריך לו,
ולמרות רצונו של לעם ישראל לחזור לארצו הוא לא חוזר... לפחות בנתיים:||
#anchor(בית ד')
הנה בעודי מתבונן על האיש הנ"ל ומעשיו.
קם הוא ופנה עליו .
||ואז ניגש אותו האדם ל"גוש האדמה" ומדבר איתו.
הוא מסביר לו למה לקח אותו ממקומו? למה הכאיב לו כל כך הרבה? ובשביל מה זה היה שווה?
וכך בדיוק מדבר איתנו הקב"ה. למה גלינו מארצנו? על מה כל הסבל והכאב אלפיים שנה? ומה ביעד והתכלית של כל זה?||
"דע לך כלי חרס יקר" - פתח ואמר.
"הן גוש אדמה רך ולח הייתה.
גוש ללא שום חשיבות - ללא שום משמעות.
הן דרכו עליך מאז נבראתָ.
התעלמו מכאבךָ - מסבלךָ.
צרותך היו בשבילם - תענוגות עולם.
משהו שבשבילו להשקיע מבט - עולה מעט.
ואז באתי אני ממקומך מקדם לקחתיךָ.
מארצך מולדתך גַלִיתִיךָ סבל רב אלפיים שנה חוויתָ.
את כאבך שמרת לעצמךָ.
כי כשצעקתָ - בכיתָ - התחננתָ.
הִדרדר מצבךָ.
ממקום שקט שהייתה.
עברת לספינת המכאוב ואת הסבל חוויתָ.
מאז מארצך גליתָ.
חופשי בארצך לא הייתָ .
||והתשובה לכל השאלות האלה. זה שכל עוד "גוש האדמה" היה במקומו הוא לא היה שווה כלום ועכשיו עשה ממנו האיש כלי חרס יפה ונאה.
ועם ישראל כל עוד היינו במקומנו נחים בארצנו לפני יציאתנו לגלות. היינו עם מנודה ומשוקץ בעיני כל אומות העולם.
ועכשיו אחרי יציאתנו לגלות התחיל כאבנו וסבלנו שלא פסק מאז||
תן לי לומר לך שחופשי בארצך לא רחוק ממךָ.
עוד תחזור למולדתךָ - למקומךָ.
זה מקדם גן הָעדן.
מהמקום ממנו גורשתָ.
בוא שם התביישתָ. [חטא אדם הראשון]
ומאז הסבל קבע משכן בליבך . [כנאמר בתורה. בגלל חטא אדם הראשון באה מיתה לעולם]
||וכאן בא הקב"ה ומבטיח לנו שעוד יגאל אותנו,
עוד יביא את משיח צדקנו רכוב על החמור, ויבשר לנו על תום הגלות המרה, וחזרה לגן העדן:||
#anchor(פזמון.)
ידידי הנה הגיעה שעתך המדויקת.
את סבלך מדייקת.
אַח ידיד מה כך ולמה אָח.
הן בין חורין מת אתה.
חטאתךָ.
אשמתךָ.
עוונךָ.
זה,
על מה זה.
שב לך במקומך מקדם כרגב אדמה רך ולַח.
רטוב מעט ונָח.
לא נכאב. חי. עצמאי.
בן חורין חופשי.
||בפזמון המשורר מסביר ל"גוש אדמה" שהסבל מדויק ואותו אדם לא יכאיב לו יותר ממה שצריך.
ולמרות רצונו לשבת במקומו ולהיות בן חורין הוא בן חורין מת לא עצמאי לא חופשי וכואב, כואב...
עם ישראל בגלות אותו הדבר בדיוק.
הסבל מדויק. הקב"ה לא יעביר אדם בסבל יותר ממה שצריך לו,
ולמרות רצונו של לעם ישראל לחזור לארצו הוא לא חוזר... לפחות בנתיים:||
#anchor(בית ה')
ואם אינך מאמין לי הבט על עצמךָ.
מהיכן הגעת - מגוש עפר ואדמה.
ומה אתה עכשיו - כלי חרס נאה ויפה.
ששוויך כי רב.
כלי מלא רקמות עור וגידים.
עצמות מוח ולב.
כליות ראיות עיניים ורידים.
עשויות בוץ לַך וֶרָך .
||ואם תשאל למה היינו צריכים לעבור את כל שנות הגלות הקשות והרעות האלה. הן יכל הקב"ה להביא ואתנו לגן עדן להביא את משיח בן דוד בלי אלפיים שנות גלות?
פשוטה התשובה.
הן כמו ש"גוש האדמה" בשביל להפוך מסתם אדמה לכלי חרס יפה ויקר. היה צריך לעבור מסלול קשה ומר, בו ידע עליות, גם ירידת קשות וכואבות.
כך גם עם ישראל שכמו כד החרס גם אנו באנו מאדמה וכעת יש בנו עיניים ורידים רקמות עור וגידים.
כך גם אנו צריכים לעבור קושי כאב ונסיונות מרים אלפיים שנה,
וכל זה בשביל מה?...||
הן תסמוך ותאמין שמי שעשך כָך.
עוד יחזירך לגופך הרוחני.
לנשמתך מקדם בגן העדן הנצחי.
כן, הן רק תאמין ותרצה.
לייחל לקוות, מצפה .
||רק בשביל לחזור מהגלות לגן העדן, לבית המקדש השלישי. ולגאולה השלימה.
ומה רק עוד נדרש מאיתנו – "הן תסמוך ותאמין..."
רק להאמין שיום יבוא וחיינו ישתנו ויהיו טובים יותר שמחים יותר ומאושרים יותר בגן בעדן:||
#anchor(סיום)
וזה לא מרחוק ימהר.
קרוב אילך ומהר.
את רף הכאב תעבור.
בבוא שלוחי על הַחמור .
||ועד ששלוחי על החמור, פירוש משיח בן דוד, יבוא מחכה לנו עוד קצת סבל וניסיונות בעולם הזה.
עד רף הכאב - אותו אנו מסוגלים לשאת – נגיע, כי הקב"ה לא נותן נסיונות לאדם כשאינו יכול לעמוד בהם. אלא עד היכן שהוא כן מצליח לעמוד. אז יגיע המשיח ויגמרו צרותינו אמן:||