דלת חומה שחורקת
וטיפות של דם דבוקות בה.
דלת ענקית, דלת פלדלת
שבגלל החושך,
לא תמיד רואים,
אבל תמיד שומעים אותה.
נפתחת.
נסגרת.
נתקעת.
נטרקת.
דלת.
מבחוץ היא מאיימת.
אף אחד לא רוצה להיכנס.
אבל עם עולם ומציאות
כל אחד, באיזשהו שלב
מוצא עצמו בפנים.
יושבים שם אנשים
מבלי לעשות דבר.
או שהם בוכים, ומנסים להפוך מדבר- לים.
יש מיואשים.
יש פצועים.
יש גוססים.
ויש.. ויש.. אינסוף.
וכל יום נוספים דיירים חדשים
לחדר החשוך הזה
שנמצא בסוף העולם שמאלה.
הם נכנסים בדלת החורקת
ומוצאים עצמם באווירה החונקת
מכאב.
ויש הרבה שחושבים
ששם בחדר יש אנשים תימהונים
אנשים מוזרים או רעים.
אבל הם לא יודעים,
שהם אנשים רגילים.
עם גוף, שכל, רגש ונשמה
אנשים כמו כולם שרק
נפגעו
מהחברה.

על דלת פלדלת חורקת
שטיפות של דם דבוקות בה.
על דלת פלדלת מאיימת
חרוט עם הציפורניים
של מי שנכנס בה-
%(#000000)["כאן גרים באושר
המחלימים מהחברה"]

דַּקָּה שֶׁל טוֹב מַתְחִילָה
בִּזְרִיקָה שֶׁל מִילָּה
בְּתִינוֹק וַעֲגָלָה
בְּשִׁיר שֶׁמִּתְנַגֵּן מֵהַהַתְחָלָה.

שָׁעָה שֶׁל כֵּיף בָּאָה
מְשִׂיחָה עִם חֲבֵרָה.
מִשִּׁיעוּר מְעַנְיֵין שֶׁל מוֹרָה
מִקַּבָּלַת יָד לְעֶזְרָה

יוֹם מֵאִיר מַגִּיעַ
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת בָּרָקִיעַ.
כְּשֶׁחֲבֵרָה מַחְלִיטָה לְהַפְתִּיעַ
כְּשֶׁמִּתְבַּטֵּל הַמִּבְחָן בְּפָרָשַׁת שָׁבוּעַ

כָּל הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ
מַתְחִיל בְּאוֹר שֶׁל "אַחְלָה בּוֹקֶר"
מַמְשִׁיךְ בְּיוֹם שֶׁל מַצַּב רוּחַ
נִגְמַר בַּלַּיְלָה עִם כּוֹכָב שֶׁזּוֹרֵחַ.

כִּי שֶׁמֶשׁ, חֲבֵרָה, מִבְחָן, שִׁיעוּר וְכַמָּה מִילִּים
זֶה הַטּוֹב, שֶׁעָלָיו צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל בַּחַיִּים.
וְאִם נְחַפֵּשׂ אוֹר בְּגוֹדֶל עָצוּם
נוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לַחֲלוֹם, לְהִתְעוֹרֵר, וְלִרְאוֹת.. כְּלוּם.

-גַּם יַהֲלוֹם נִרְאֶה כְּמוֹ אֶבֶן עַד שֶׁמַּבִּיטִים, וְרוֹאִים אֶת הָאוֹר-

It's (im)possible to change
לחיוכים יש קסם מוזר.
הם כמו מסכה שמסתירה תכאב.
הם יכולים לגרום לך להאמין, שאולי.. אולי אפשר להשתנות.
שאולי הקושי, הוא רק חלום שחור.
שאולי יבוא יום, והכל יהיה טוב.
אז עשית צעד אחד, לעבר השינוי.
חייכת. גם כששרף לך בלב. מתחת את השפתיים לצורה מעוותת. קצת מחוייכת.

ואת, את היית שם, במסיבה הזאת.
עם החיוך המוזר ו"הקסום" הזה.
זאת הייתה הפעם הראשונה, אחרי הרבה זמן שלא הרגשת בלתי נראית.
והיית קצת לחוצה.
הרגשת כלכך טוב. אבל פחדת. פחדת שמישהו יהרוס לך את ההרגשה הזאת.
שחיכת לה המון זמן..
וניסית להתנהג בצורה הכי רגילה שאפשר.
אבל, לא באמת הצלחת.
לא באמת ידעת איך..
וכבר עלתה לך מחשבה, שאולי אחרי הכל,
את כן מצליחה להשתלב ולחייך כמו כולם.
וככה עברה חצי שעה, ומצאת את עצמך עוד מחייכת.
ועברו עוד כמה דקות
ורק אז הבנת
שאנשים לעולם לא משתנים באמת.

"אבא, תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר,
את הכח לקבל את מה שאי אפשר לשנות
ואת החוכמה להבדיל בין השניים."

אחות עם כח.
על פני גלים
מעגלים.
חותרים כדי לשוב
ואת, מהחוף
נושאת עינייך.
לא רצית לסחוף
אך בעולם שחור
לכל פרוסות הם, ידייך.
אל מול עולם
גדול מוזר
עומדת שם קטנה
רוצה, לא רוצה לשוב הביתה.
לא חיפשת מכאוב
אך בעולם של טוב
גילת, קיים האור גם בלילה.
בין הבלבול אל השמחה
ראית איך בור נפער.
אחד קופץ, שני נופל, אחר מצליח.
לא חיפשת מזל
רק שיר שלא נגמר
וכך, המשכת לשוט עם הרוח.
עולם קטן
הכל שואלים
איך יש כאן עוד חיים
ואת, עוד נושאת עינייך.
צעקת בלחישה
ההצלחה היא במחשבה
ורק ה' הוא שמוליך רגלייך.
בין מציאות לשיגעון
נלחמת עם ערפל
רואה, לא רואה עתיד זוהר
פסיעה ועוד פסיעה
זהירה אך אמיצה
ובראש מתנגן לה
"יכולה את"
ידעת ילדה, כי זו הדרך
לא להפגין כוחות אל מול הרוח.
ידעת ילדה, עוצמה וערך
כי במילים שלך טמון הכח.
ידעת ילדה, איך להפוך שחור לטוב
לא להביט, רק להמשיך קדימה.
ידעת ילדה, להתקדם בלי לשאול
כי יש לך ת'כוחות בלב פנימה.
זכרי אחות,
יש בך את היכולות
לומר לעצמך
כמה טובה את.
זכרי אחות,
כולן מתמודדות
ואת,
כן את
אלופה את.

שמש של חורף.

תגידי לי שמש.
שמש של חורף
מה את עושה שם תלויה?
הרוח נושבת.
מקררת.
ועננים מסתירים את אורך.
אז למה את שם
ממשיכה לזרוח
מנסה להאיר את העולם?
מוציאה את כח
כדי לחמם
אבל כוחך כאילו נעלם.
תגידי לי שמש
למה את נשארת שם תלויה
למה את לא מוותרת
כשאת כבר במשך שנים רואה
שאין לך אפילו,
שניה אחת של הצלחה?

שמש.
תני לי טיפה מההתמדה שבך
כל יום מחדש לנסות להצליח.
להצליח לחמם, להצליח לזרוח
למרות העננים, למרות הכוח של הרוח
שמש.
תגידי לי שמש
איך את נשארת שם תלויה?
תגידי לי שמש
שמש של חורף
מה גורם לך,
לנסות כל יום
מההתחלה..?

עץ הכוכבים.
ביער השחור נטוע עץ
אין אחד כמוהו
עץ מיוחד אך לא נוצץ
רק מלא בתוהו.
לא פירות עליו צומחים
כי הם רוקבים ממילא
על העלים שבו יש כוכבים
אך לא רוצים את אלה.
כל יום שלישי אנשי הכפר באים
ממלאים סלים בפירות שווי ערך
ונותר הוא עץ הכוכבים
הם לא רואים בו צורך.
אנשים רואים צוחקים
על עץ מוזר בלי ריח
ושואלים הם את עצמם
אם יש כוכבים, איפה ירח?
והעץ נותר מלא
בכוכבים של לילה
ואני, מן הצד צופה
רוצה לקנות אחד בלירה.
ניגשתי אל העץ הבודד
ודמעות לא היו בעיניו
באתי, רציתי לעודד
אך ראיתי ברק באישוניו.
תמהתי, שאלתי למה
למה אין בו צער, שהוא נותר מלא גם הלילה
וכך לחש לי עץ הכוכבים באושר
עלי עוד יש כוכבי קסם
ואצלם, נשאר העצב.
חיוך קטן עלה על שפתי
נכנס בי רצון לקטוף כוכב
התיישבתי תחתיו, כוכביו מעלי
 וחלמתי, על עץ הכוכבים ושיריו.

בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת
התבוננתי אל הכוכבים-
החלטתי בליבי
כמעט נדרתי נדר-
להקדיש ערב ערב
רגע אחד,
רגע קט ויחיד
ליופי הזה, הזורח.

זלדה.

נ.ב- לקחתי את הרעיון של עץ הכוכבים משיר ששמעתי פעם.
לא זוכרת את השם, או את הזמר. אבל חושבת שחובה לכתוב את זה..

ואם ניתן ת'דעת
לאלה ששם, בין שיחים
ואם נשים לב שיש אנשים
שרואים, אך אינם נראים.

אם נחשוב מחוץ לריבוע
בן יש הרבה כלואים
אם נפרוץ אפילו רבע
לטובת אלה הכמהים וצריכים

אם היינו מתחשבים
במי שצריך באמת
אם היינו יותר מסתכלים
על אלה שבצד קשורים, לא מצליחים לצאת

אם ניתן רק מבט אחד
ונשלח חיוך קטן
אם נראה להם, הנובלים
שיש שזוכרים, שיודעים שהם קיימים

אם רק.. אז היינו מגלים נשמות טהורות
פצועות אך נדירות
נגלה עולם שלם מול פרצוף ודמעות
נגלה גוונים חדשים בעולם הצלקות

אבל אם ואולי נזכור
ואם בכלל נרצה..
עד שזה יקרה
חיים אחרים נובלים בכל פינה וקצה.

גם אני מחפש אור
גם אני כלוא בחושך.
גם לי נמאס לספור
חיוכים של אילוץ או בערך.

גם לי לחשה ציפור
"לא תמצא ת'אור בחוץ גם אם תחפש חודשים
אם תרצה לראות את הטוב
תסתכל עמוק בפנים."

וגם אני הייתי צריך לגדול
כדי להבין כאלה מילים.
זה היה נשמע בלי הגיון
הם קיבלו משמעות רק כשעברו השנים.

ואיך זה שעכשיו
אחרי עשור וחצי של חיפושים
חישבתי מסלול מחדש
והחלטתי לנסות להסתכל גם פנימה.

ובין הדיכאון לדמעות
בהיתי בהלם בכאב
שעד עכשיו הפריע לי בדרך.
וגילתי,
שדווקא הוא זה
שמאיר לי את החושך.

לא לו.
ילדים משחקים, רבים, צוחקים גם עם עצמם
והוא עומד שם, משועמם.
לא לו לשחק, לא לו להשתולל ככה סתם
אומרים שהוא בוגר כבר.

ילדים בלחץ ממבחנים, בוכים על ציונים
והוא יושב בצד, חסר אונים
לא לו להיות לחוץ ממבחנים חולפים
לא לו להוריד דמעות על דברים גדולים וקטנים.

ילדים מתווכחים על מה שלי ומה שלו
והוא מהצד אומר לעצמו
לא לו להתווכח על כן ולא
כולם אומרים שזה לא לגילו, לא בשבילו..

ילדים הופכים נערים. ילדים שמחים מאושרים
זכורנות ילדות, מעלים חיוכים
והוא ילד, זקן מגיל קטן
לא לו למלאות ילדות בבזבוז זמן של חיוך על שום דבר.

ילדים חיים הווה, שהופך לעבר מתוק
הוא חי בגרות כתינוק.
משפחות מעודדות חברים לשחק
משפחתו מרצינה אותו בכל פעם שהוא בטעות צוחק.

מאז ומתמיד הוא היה שם מהצד עם מבט אטום.
כשחבריו השתוללו כמו ילדים בני גילם,
הוא ישב שם, ולא עשה כלום.
כי, לא לו לקחת צעד ולשחק יחד איתם.

לא לו לדמוע, להשתולל ולהתפרע
הוא ילד שתמיד דאגו שהוא יודע
שיש צורך רק בלהרצין, להתבגר ולהיות
כי לא לו, לילד, בוגר-זקן כמוהו ככה ליהנות.

#לחיי החיים שחיים את המוות

באלף ניצוצות.

באור ראשון.
זריחה.
אור אחרון.
שקיעה.
את שם.
בוכה.
וליבך,
גם הוא דומע.
יורקת דם.
קירות בלי צבע.
גסיסה.
פציעה.
עוד שריטה.
עוד פגיעה.
אין כוחות.
ואת נשארת
ואין כוכב.
גם לא ירח.
ושמש, היום
שחכה לזרוח.
ואין לך כח
שוב לצרוח.
את כבר חושבת
על לפרוש.
מיואשת.
מפורקת.
וציפור קטנה
באוזנך לוחשת
יש
למעלה
אבא.
ולב מרוסק
כבול לשלשלות ברזל
וקול שנסדק
ומשהו רטוב ומלוח מהעיין נוזל.
את פונה אליו
אומרת
תודה.
לא שואלת.
לא מצליחה.
רק מחייכת בכאב
ושוב אומרת
תודה.

קרן שמש
מחלון גבוה
יוצרת צל
של לב גדול.
ואולי זה דמיון
אבל היא שמעה קול
"אני אוהב אותך בת"
כך הוא אומר,
וזה מהדהד לה כפול מליון.

"השביל המפותל, של החיים
הוא השביל הישר, אל האור"
כך בלחישה, אוהבת. מרגיעה.
בקרניים חמות ומלטפות
הוא מחבק את ביתו. ואת ליבה היקר.
אבא שם בוכה איתה
הוא אוהב. זה סוד מוכר.
"מאהבתי אליך, לא עניתי לשאלות.
והנה הגיע הרגע, בו תביני
מהו השכר על הכאבים והנסיונות.
רק לפני, אני רוצה שתדעי
שהייתי איתך, כל רגע. כל דקה.
בכיתי דמעותיך, הארתי את יומך, באלפי ניצוצות קטנים.
חיבקתי מלמעלה, וחיכתי ליום
בו אומר לך-
ביתי, ברוך שובך הביתה, בית שמלא געגועים."