שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
דוואט שאני ו@אייצ-ית כתבנו עכשיו על נושא ה"שגרה".
אז נגמרה הקורונה, אה?!
יאללה, תתפקסו. השיעמום חוזר ובענק.
סתם---;) תקראו ותשאבו מזה קצת כח הלאה!*מתעוררת כמתוך חלום-
אולי עכשיו זו מציאות
מחפשת למצוא מקום-
מהיכן לוקחים חיות???מסתייגת אחור, מיישירה מבט,
החד-גוני לשעבר, הפך מרתיע.
עקרונות, הרגלי עולם שבת -
והנה שוב נזכר הברון להופיע.ממה מתחילים? איפה הטריגר-
כבר הפך לי מוזר, תמוה העסק
מהלכת ומזגזגת כאדם חיגר
החלטה נחושה- ת'עבר לפרקרגלי נעה-זעה קדימה, פסע.
שריריי דואבים המה פתאום.
מה קורה להן, לפתע?!
חשש מרברס משתיקם בדום.זהו כוחו של של שינוי
ההופך לקבע...
על אף ולמרות העיתוי
מזנקת ברגע.לא מאתחלת, לא מסנכרנת.
יודעת כי רק התחשלתי.
אי-שגרה זו, במת הטמטמת
הפכה אותי ל'אני', למדתי.כצעד אחרון עם המציאות משלימה
ושוברת ת'מיתוס של "שיגרה" וזמן"
יש עוצמה ברעש...כל שכן בדממה
מכאן רק האל יכוון לי ת'דרך לאן---* -
שורות כסאות
המוני אנשים
עיניים נשואות
מופנים הראשיםבמה מפוארת
אורות זרקורים
השמחה בוערת
וכולם שריםזוכרים את זה....???
הופעות!!!!!!!!
אוי, כמה שאני מתגעגעת..... -
שיר שכתבתי עכשיו. ההשראה נבעה ממוזה מסויימת...
'תנו לה צ'אנס'
אמרו לה את נכשלת,
עופי מזה.
ליהגו לה - את מביישת,
שכחי מזה.אט אט בבור שקעה,
חור עמוק.
כך בלאט השתנתה,
כבה ה'רוק'.פעם כיוונה הזרקורים -
לבמה שלה.
אי אז עוד הפציעו חיוכים -
בשפתיה-עצמה.אולם ריכלו וצחקו,
זהו, נגמר.
חיצי שחוק וקלות פגעו,
מר נותר.אז צעקתי לה תשתרייני,
שימי פס.
ניערתי אותה חזק - תתאפסי!
שעת המס.ואז היא הזדקפה, מאובקת,
ליפול מאנה.
צעד, צעד – היא עוד לומדת,
גיבורה - הנשמה.ישנו אוייב השתול באדמת ידיד, ביצע בדם קר התנקשות מטווח אפס במגן אנושי, ומבוקש ע"י לוחמי הצללים👊
-
משתפת שיר שכתבתי, כמה ימים אחרי "אסון הר מירון"
ה"שלושים" חל ממש לפני ימים בודדים, ושוב עלו הזכרונות, התובנות והעוצמות של האירוע הגדול על זה, שמכל היבטיו, היה כואב, מהמם, ועם זאת - מפיח אמונה ותקווה.
שמן משחת קודש
נסוך בדמע-
לח, חלקלק.מותם של קדושים
נישא בתמה-
כאוב, מצולק.מ"ה קרבנות ציבור-
שאותתו על אותו חיבור
נאספו בלהט להבה
אש, מהקודש חצובהאבוקת שכול, שבר.
הילה מאמירה בכל עבר
העשן, מיתמר.
סמיך וחודר-
קודר.כחץ מקשת יורה
אל ליבות בני האדם
חוצה אותם, וזורה
עוד מלח-
על פצע פתוח
אשר לא נשלם...והוא יבין תוכן ליבות
והוא ישלים את החורבן
יאחה את שברי הלבבות
כשהרפש מהעדה – מלובן.שילת.
-
@מושבעת אמר בשירים לכתיבה וקיראה!!!:
שיר שכתבתי עכשיו. ההשראה נבעה ממוזה מסויימת...
'תנו לה צ'אנס'
אמרו לה את נכשלת,
עופי מזה.
ליהגו לה - את מביישת,
שכחי מזה.אט אט בבור שקעה,
חור עמוק.
כך בלאט השתנתה,
כבה ה'רוק'.פעם כיוונה הזרקורים -
לבמה שלה.
אי אז עוד הפציעו חיוכים -
בשפתיה-עצמה.אולם ריכלו וצחקו,
זהו, נגמר.
חיצי שחוק וקלות פגעו,
מר נותר.אז צעקתי לה תשתרייני,
שימי פס.
ניערתי אותה חזק - תתאפסי!
שעת המס.ואז היא הזדקפה, מאובקת,
ליפול מאנה.
צעד, צעד – היא עוד לומדת,
גיבורה - הנשמה.וואו! איזה שיר!
את מרשה לפרשן קצת?
הרגיש לי שכתבת על מישהי (אולי אפילו על עצמך...) ואז החלטת להעלות את השיר קומה ולייחס אותו לנשמה.נשמה שלי!
כשאת רכה ורגישה
לב קצת רוטט
וטיפה נושרת
על לחי
זה מקום של אישה
שרוצה לאותת
להתחבק עם אבא
בבכי.
תני לך
תני לנו
לחוש את התום
החיים היפים
בלי מתום.
תני לך
תני לנו
תני לי עוד שיר
ודמעה רטובה
קו ישיר.
לשיר אליו -
אוקי.... אז אם כבר שילת פה - אני אעלה דוואט שכתבנו אני והיא ביחד.
זה נושא כל כך כאוב - שעולה על הבמה [לאו דווקא שלנו - אלא של משלב אחד מעלינו] בכל פעם מחדש - ומרתיע את הדור הבא.
אז תקראו, ותקחו את זה בקטע של הפקת לקחים. את הנושא אני לא אומר... תנחשו בעצמכם.השלמות הזו שמתמזגת \ המשלימה שניים באחד
באווירת שכרות מתפוגגת \ מין ערפל זוהר, מיוחדעד כה השתוקקה נשמתו \ לקבלת זה האוצר
יודעת, כי תתן כולה עבורו \ הרי בשבילה נוצרמשלים הוא את הטוהר \ מאיר עולמות
ירח, תקופת זוהר \ הגשמת חלומותאומרים שזו אופורייה \ טוענים שזו חולשה
אמנם זו לא הפאזה \ אך ענוגה היא תחושתהבהבלח חשוך, קודר \ אנרכיה משתיקה הקולות
את השלווה מפר \ עולמות נשגבים אל מצולותהשיכרון חושים ההוא \ הכין אבד לו והתפוגג?
התנפץ לו זה המיתוס \ שכחה היא להתענגאת כל שהיה - איננו \ כמו הבנה שנוחתת
אור עראי העמנו \ האבן, אינה מסותתתאמון פג, כבר אינו בלקסיקון \ האהבה כבר אינה נרדפת
תחתיהם הופיע מלאך השיגעון \ סיממם הוא בטרפתאז נותרה היא בדד \ חסר הוא במדבר יבש
ברגשותיהם אי מי מעד \ התמוסס היופי הכובשמביט הוא אל הסוף \ האם שיער את זה הקץ?
כיונה, בשילוחה אל החוף \ חרות חסר, עוקץ. -
@מושבעת אמר בשירים לכתיבה וקיראה!!!:
האמון - זו מילת המפתח....
ואוו- כמה שזה נכוןןן!
תמיד אני אומרת-
"אמון זה כמו שוקלד- ברגע שהוא מומס, אי אפשר להחזיר אותו לצורתו המקורית...
אבל באותה נשימה...אפשר לייצר ממנו צורות חדשות---"
תחשבו על זה...זה עמוק.... -
-
שיר שנכתב לאחר שהבנתי כמה מילה יכולה לפגוע!
@כול הזכויות שמורות.....
תחשוב תמיד
לפני מילה
כי אולי
זה לשון הרע,
מילה פה
מילה שם
יכול לפגוע
בכול אדם
ודאי לא הכוונת
ואולי לא ניסית
לחשוב על כל מילה
אבל תמיד תדע
שלשון הרע
זה דבר נורא.
אז נצור לשונך, נצור.
השמר תמיד
ואז תזכה,
ואז תראה
ישועת ה'. -
שיר שכתבתי ממש מזמן...
חלק מפה כבר מכיר אותו, אבל אני מעלה אותו בשביל החלק שלא מכיר;)
תוצאה של מוזה רגשנית מאד ---די כבר להעיר! די!
כולם כנגדו, כולם. גם היא. אמו.
מה איתך, שם מעליי?!
נס הרחק, נסער, מעד תחת רגלו.עולם אפור, כמעט שחור,
עננים צפופים בקדרות.
מתאמץ הוא להעפיל מהבור,
אך רגליו כפויות במרדות.מתיישב בייאוש, חובט באדמה,
ידיו שלובות סביב ברכיו.
מרכין הוא ראשו בהשלמה,
עוצם עיניו אל מול שאהב.תסריט חייו מדלג כך בטשטוש,
דמעותיו רותחות, זולגות בדאבון.
זה ראשית כי רגשו אינו כבוש,
עייף מלהילחם, נאבק בצלמון.היכן את, אמא?
בואי אליי, תני לי יידך.
הוזה אני, או שאת קולך שומע?!
משתוקק אני כל כך לראותך.ברכיו רועדות, ידיו מצטמצמות.
נראה הוא כילד אבוד.
פחד זועק מעיניו הבורקות,
חש הוא חסר כל, עני מרוד.ולפתע – כמתוך חלום –
ידה הרכה של אמא מושטת,
כמלאך משמים הופיעה.
הוא ממצמץ, שפתו רוטטת.
אני אוהב אותך כל כך, אמא. -
היי
לא הייתי פה כל היום. עברתי בדיקה קטנה בבי"ח... לצערי הסתבכתי קצת ואני עדיין פה (השעה 4:15 לפנות בוקר) ולכן אין לי אלא לשתף אתכם בתחושות....
על מיטת בית החולים
שוכבת מטושטשת
רופאים ומטופלים
מכל גווני הקשתכל מטופל מבריא ומשתחרר
ורק אני עדיין נותרת
המחלקה מתרוקנת, שקט שורר
ואני בכאב מתייסרתראשי סחרחר, ליבי חלש
רוצה לראות עצמי הרחק
קצה דכדוך לנפשי פלש
לא אתן לו עליי לשחק!!הדקות חולפות השעות נוקפות
משתדלת לנסות לראות את האור
ממצמצת בעיניים עייפות
והנה.. כבר אצא אל הדרור!!!יאללה תתפללו, ניפגש מחר בעז"ה בריאה ואנרגטית....:)
-
פוסט זה נמחק!
-
טוב....קראתי ת'דיון שלכם לעיל...והחלטתי לכתוב על זה משו קליל---
הוא נע על גבול דק-
בין אהבה לשנאה,
משנה מהלכים במשחק-
הופך את כל התמונה.הוא שם כשאפסו הכוחות-
תומך , מכיל ומקבל.
גם זורק אותך לאשפתות,
קבלו - "יחי ההבדל"....הוא תקווה שנגוזה מכבר-
או שמא לעתיד וורוד...
הוא ציפייה ליום המחר-
משאיר טעם של עוד.....הוא מילת המפתח-
בכל מערכת יחסים.
ת'רגשות מפתח-
בונה, מפרק ומעצים.הוא תלוי בשניים-
לא צד אחד!
הוא רואה לעיניים-
צועד איתך לעד...זה לא רק אתה-
כי אם גם אני,
נצטרך לעבוד מעתה
לשמר-זה הכי הגיוניכי הוא משאיר לנו סיפוק
וביטחון בל יתואר
הוא לא יותיר בנו פיקפוק
אם הוא הדדי בעיקר!קבלו אותו-
"ה-א-מ-ו-ן"
-
פוסט זה נמחק!
-
עוד שיתוף קטן:
איזהו עשיר
אחד ואחת בוילה אדירה,
בחזית פורחת גינה הדורה,
בחניה המקורה פרארי מפוארה,
ובמסדרונות מתרוצצים משרתים עשרה...ובשקט בלאט בחדר השינה,
מדברים ביניהם האדון והאדונה,
ועיניהם יוצאות מחוריהן בקנאה,
במשפחה הנפלאה של לאה השכנה...הורים למופת בבית די צר,
ילדים מוצלחים כל אחד אוצר,
גבוהים מרשימים עם אף סולד - קצר,
מעידים לכל מי אותם יצר...ובמטבח בארוחת צהרים משפחתית,
מתאספים כולם על קציצה ופתית,
מקטרים כעוסים משליכים טיט,
למה אין לנו מוח כמו יהודית...יהודית הדודה עם מוח חריף,
פותרת כל חידה בקצב מטריף,
רואת חשבון בשיא התעריף,
חיה כמו מלכה אי שם בצריף...וכשיושבת הדודה דקה לעצמה,
הבדידות והשקט מכים בה בעוצמה,
שלושה עשורים ימי קיומה,
ולחברתה צילה כבר מוסיפים קומה...צילה התברכה בשבעה ילדים,
נמרצים בריאים, מכלום לא פוחדים,
תמיד שם שמח, תמיד עולים ויורדים,
אולי קצת בלילה קשה אותם להרדים...והם בתורם עיניהם נשואות,
אל הזוג האמיד בוילת החלומות,
משרתים שם להם ממלאים המשאלות,
שקט ורוגע שורר שם בלילות...מתי נלמד כל אחד להביט,
על הטוב המונח אצלנו בשקית,
את מעלותינו ויכולותינו לעצמינו להבליט,
הכל הרי מלמעלה, בהחלטה אלוקית! -
פוסט זה נמחק!
