קצת התלבטתי אם לשתף, ובסוף החלטתי שכן, מקווה שתאהבו ותבינו את מה שמאחורי.
בין המיית גלים,
וציוץ של ציפורים.
לבד, מול ים גדול,
ולא ממש כחול.
וגליו קרבים,
מתנפצים ברעשים אדירים
כמו מזמינים להיכנס למעמקים
להוריד את הראש, ולהיכנע.
ככה, בלי שום מלחמה,
בלי לצחצח חרבות,
ובלי רעשי הקרבות.
ככה, בקול דממה דקה,
מתחלף הדגל בראש התורן
מלבן לשחור,
משלם לשבור.
בין המיית הגלים
וציוץ של ציפורים
לבד, מול ים גדול
שכבר ממש לא כחול
רוצה להרים את הראש מהמיים
ולצעוק לשמיים,
שיישלח הכוח מלמעלה
וכבר לא אכנע בשניה
ששוב ישמע קול החרבות
ואעמוד בגבורה בקרבות,
וגם אם אפול למטה
עדיין יישאר הדגל למעלה
השחור יוחלף בלבן,
והשברים יתאחדו.
ושם, לבד על החוך,
עם המיית הגלים,
וציוץ הציפורים
מול הים הכחול
אסתכל לבפנים
ואדע, שגם אם נפלתי
ישנה תקווה
זה יהיה קשה
אבל אני עוד אקום
ובליבי יתנגן מארש ניצחון...
אבל עד אז, אני אמשיך ליפול
ומבוך של שאלות יקשה עלי לקום
לא תמיד אני ארגיש טעם מר של כישלון
כי לפעמים נוח להישאר בבור,
אבל בפנים עמוק
תמיד יישאר הזיכרון
של ים גדול, שלא תמיד היה כחול
ודגל שלפעמים היה שחור
ואז, כשכמעט יתפזרו השברים
ויראה כמעט בלתי אפשרי לאחד את הקרעים
אני אנסה לקום,
ולא תמיד אצליח,
אבל הסוף יהיה טוב, (כמעט) בטוח...