אלוקים תודה על כישרון שגיליתי,
על כל שיר שמרוסס כמו גרפיטי,
הם כתובים על קירות הלב,
ושם עמוק בפנים כואב,
אני מבטיח לא גונב,
מאף יוצר במאי כותב.
שיר פותח את החלון לתוך הנפש,
מגלה כמה טפחים מכל הרפש,
אם רק תביטו מסביב,
תבחינו בפסיפס מרהיב,
מבול סודות של אנשים,
שלא הבינו את החיים.
חלק לא תבינו,
חלק זועקים הצילו,
צד שווה שבכולם,
שהם שופכים לי את הדם.
לא רציתי לספר לא נותרה לי שום ברירה,
כל מילה בשיר כתבתי היא אמת לאמיתה.
אז תעשו ללב טובה, תשאירו מטר פרטיות,
אל תקשיבו לשירה, אל תבינו את הפיוט.
חשפתי את עצמי יותר מדי,
את ליבי פרשי ועצמותי,
אני רגוע כשעצוב,
זה נשמע טיפה נבוב,
תן לי את המפתח שאצא כבר מהכלוב.
יש סודות אני מסתיר,
יש תודות? זה לא נהיר,
מאך אחד זה קצת מהיר.
המחשבה שלי קצת יותר,
נמאס לי כבר רק להרהר,
זמן לגדול ולהמר,
להיות חלוץ לא רק שוער.
אני נרקומן של מילים,
הקונוס מלא משפטים,
אם תדליקו אתי הם ימלאו החלל,
העשן הוא סמיך המראה מבולבל.
כשהוא יתפזר,
המראה יתבהר,
תראו את ההרכב,
צבעים של כאב.
מתחיל בגיל אפס עם צבע ורוד,
ילד קטן ששמח לשרוד,
נגיעות של סגול,
פרצוף קצת עגול,
שמח בבית צבע של זית.
אחר כך התחילו לצוץ הקשיים,
שחור ואפור בערבוב משמשים,
החיים לא פשוטים;
עוד כמה שנים,
ארגיש מה השפיע-
חדר בי קליע,
איבדתי חצי נשמה,
הצבע הוא חום אדמה,
רק תזבל-
ותראה ההבדל,
בין מי שנחרש,
למי שנתלש,
לעולם אל תבחר בצד החלש.
(אני יודע שזה לא בדיוק הנושא, אבל זה שיר שהיה לי מוכן ולדעתי הוא דומה מספיק...)