מיומנה של חטופה\ פרק 2
אמא,
אני עדיין בהלם,
מרגישה בתוך הסרט,
מכורה כבר לסבל,
אמא,
471 יום שהייתי פה,
סבלתי, בכיתי,
החושך רק גבר
הרגשתי בתוך מייצר
בתוך מערה חשוכה
זרוקה, בודדה.
לא האמנתי שזה יבוא,
שאקום מהבור הזה,
שאצא מהכאב הזה,
מהמקום הנורא הזה,
אלפי "זכרונות" בראשי,
דברים שחויתי,
פציעות בנפש,
יותר מבגוף
ימים של כאב
מרות ודכדוך.
והנה זה בא-
גאולה פרטית-
אבל המונית,
אני בדרך אליכם!!
אל החופש!!
מאמינה שהפציעות
יתרפאו עם הזמן.
ומי יודע מתי...
יש לי מלא מה לספר,
471 יום-
זה לא צחוק.
אני שבה הביתה!
אבל אחיי--
הם עדיין שם!!
ואני-
עוד משהו יודעת-
שיש מישהו שיושב
ומנהל את העולם,
והוא מנהל
גם את כל מי שיושב שם!!
ומתפללת,
שיצאו גם הם
לחופש,
מהבור,
אל האור!!
מחכה לפגוש אותך כבר,
ביתך האוהבת
לא להאמין, אבל זה קרה!
בתפילה שישובו כולם בריאים ושלמים בקרוב!!
