שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
מחכה לגאולה
עסקת טיעון
שחרור חטופים
נשמע שמח
אבל זה לא באמת נעים
כי חוץ מאחינו
השבורים הרצוצים
שנמצאים בעזה
כל כך הרבה ימים
משחררים גם
את הרוצחים---כן רוצחים
עם דם על הידיים
כן מחבלים
מלאי רוע בעיניים
שהרסו חיים של מאות
שהחריבו משפחות
שעדיין רק חולמים
לטבוח בנו...אומרים שהעסקה פוליטיקה
שזה השמאל בישראל
שהם לא מבינים שיו"ש
זה הכי קרוב אלינו שיש
שהחיים בעוטף
כנראה לעולם לא יהיו בטוחים
שעצוב להגיד אבל כנראה
סתם הקרבנו ברצועה
200 חייליםואני כותבת
והלב שלי שבור
הוא שמח מאד על השחרור
זה היום המאושר בחיי
אבל הוא גם עצוב מאד
כי מנגד
למה לא לומדים פה מטעויות?
למה השמאל מתנהגים כמו חיות?
למה המדינה שלי,
זה המקום הכי לא בטוח בשבילי להיות?ואם טוב או רע,
ימים יגידו
בינתיים מחכה
מחכה לגאולה
מחכה למשיח
מחכה לשקט
מחכה לשלווה
מחכה כבר אבא,
שתחזיר לנו את הגאווה!אבא כמו ילדה קטנה
שמשתוללת ובועטת
ורוצה רק משהו אחד
ובכל הלב אליו משתוקקת
אבא אני רוצה שידעו
שאנחנו לא הפקר
אבא אני רוצה שידעו
שיש לנו אבא חזק
שידעו
שאנחנו ננצח במשחק!!!מחכה לך אבא
רק תתגלה
כל עסקה כזאת לוקחת את הלב שלי לקצה
ואני רק מחכה לראות
בטווח הרחוק
את הטוב שאתה בטוח עושההשם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב! -
אני חזקה. אני לוחמת.
על הנשמה אני לא מתפשרת.
כבר החלטתי, ואני שוב חוזרת.
בחרתי בך. עודני בוחרת.שקר בחוץ חושך בפנים.
החיוך שלי חמוד, רק שקרן לפעמים.
אני לא רוצה לשחק, אז מציגה את עצמי.
אבל לפעמים אני פשוט לא מכירה אותי.לפעמים אני מרגישה בתוכי מאבק.
היצר פוער חורים, בשבילו זה משחק.
הלב מושך אותי הצידה, רוצה לברוח.
אני מדחיקה אותו, בוחרת לשמוע למוח.רק כך אוכל באמת לשמוח.
אני חזקה. אני לוחמת.
על הנשמה שלי אני לא מתפשרת.
כבר החלטתי, ואני שוב חוזרת.
בחרתי בך. עודני בוחרת. -
פוסט זה נמחק!
-
מיומנה של חטופה\ פרק 2
אמא,
אני עדיין בהלם,
מרגישה בתוך הסרט,
מכורה כבר לסבל,אמא,
471 יום שהייתי פה,
סבלתי, בכיתי,
החושך רק גבר
הרגשתי בתוך מייצר
בתוך מערה חשוכה
זרוקה, בודדה.לא האמנתי שזה יבוא,
שאקום מהבור הזה,
שאצא מהכאב הזה,
מהמקום הנורא הזה,אלפי "זכרונות" בראשי,
דברים שחויתי,
פציעות בנפש,
יותר מבגוף
ימים של כאב
מרות ודכדוך.והנה זה בא-
גאולה פרטית-
אבל המונית,
אני בדרך אליכם!!אל החופש!!
מאמינה שהפציעות
יתרפאו עם הזמן.
ומי יודע מתי...יש לי מלא מה לספר,
471 יום-
זה לא צחוק.אני שבה הביתה!
אבל אחיי--
הם עדיין שם!!ואני-
עוד משהו יודעת-
שיש מישהו שיושב
ומנהל את העולם,
והוא מנהל
גם את כל מי שיושב שם!!ומתפללת,
שיצאו גם הם
לחופש,
מהבור,
אל האור!!מחכה לפגוש אותך כבר,
ביתך האוהבתלא להאמין, אבל זה קרה!
בתפילה שישובו כולם בריאים ושלמים בקרוב!! -
זה היה שם תמיד?!
אותו מבט,
רק מוערך יותר,
לא אותה גישה,
אלא לבבית יותר.בקשה לכתיבה,
לניסוח, או עצה...
של אחת-
שעד עכשיו
לא הייתה...זה היה בך שם תמיד?!
המחברת תעיד...איך זה קרה?
איך הצלחת להכניס לשם כתבה?
הם לא עשו לך בעיות?
פרסמו ככה, בלי שאלות?צעד קטן,
אבל חשיפה גדולה,
של אלפי זוגות עניים-כתבה אחת-
מסר אחד,
חיזוק גדול!תודה אבא על הכל!
עוד צעד,
התקדמות גדולה,
סיפוק ענק-
מכאן זה רק-
להמשיך לכתוב...)משהו גדול קרה פה, ועוד יקרה בהמשך בעז"ה
תודה לך השם!
-
אבא.
רציתי להיות הכי טובה.
אתה עדי.
שיקרתי בדרך אל המטרה.
כדי שלא אפריע לי.
חשבתי שזו הדרך הנכונה.
פספסתי את עצמי.
והכל היה טוב ויפה לכאורה.
אבל לא אמיתי.זה היה יכול להימשך שנים.
אם לא היית מנער.
אני לא אחת שמפחדת מקשיים.
גם אם הלב שלי מוותר.
המוח שלי חזק, הוא יודע, הוא השליט.
הלב רק מדבר.
המוח בסוף אצלי הוא זה שמחליט.
לפי מה שחשוב לי יותר.הייתה חשובה לי התוצאה.
רציתי לסמן וי.
ראיתי רק את המטרה.
שכחתי את עצמי.למזלי, נתת לי אופי חזק,
שלא מפחד להתעמת.
ראיתי את החיים שלי כמו משחק:
ניצחון תבוסה, חי ומת.שח מט.
ואז, התחלתי לחקור ת'צמי לעומק:
וגיליתי שיש פה משהו שמפחיד אותי.
נבהלתי, אבל המשכתי. כי אני לוחמת.
והאמת, האמת היא זו שניהלה אותי.ואז... גיליתי מה אני באמת.
בלי לצפות אותי. ובלי לשקר.
בלי להגזים, ובלי לקצר.
אני באמת. עם הטוב והרע.
עם השקר, האמת, וגם החרדה.ומאז...
האדמה תחתי בוערת.
אבל אני לא מפחדת.
אני יודעת שאני עושה מה שנכון.
מחברת אל הלב שלי אל המקום.
קובעת לי את החיים.
באמת.
ובלי שקרים. -
מלכים כתומים,
מלכים קטנים,
עלו בסערה השמימה,
לא עשו לאיש דבר,
טהורים הכי שיש בעולם,רוצחים שפלים,
באו פתאום,
צועקים, מתעללים ולבסוף גם רוצחים,
איך יכולתם לראות כאלה דברים?
מה הרגשתם,
כשמצאתם עצמכם בחושך,
עם דם על הפנים,תמיד למדנו על מלכים לבנים,
עכשיו גילינו
שיש בכל מיני צבעים,
אריאל וכפיר ביבס,
ג'ינג'ים קטנטנים מתוקים,אין לי מילים,
וגם אין לי את האומץ לבקש,
סליחה, סליחה,
סליחה שעברתם את זה,
סליחה שראיתם את הטירוף שהשתולל,
סליחה שהתמימות עבדה,
עוד לפני שהספיקה להתפתח,
סליחה שאתם לא יכולים לקבל חיבוק מאבא,
סליחה שאתם לא יכולים לקבל נשיקה מסבתא,
סליחה שאתם כבר לא כאן,
אלא נמצאים למעלה,
בטוחה שהנשמות שלכן הגיעו ישר,
למקום הכי גבוה שאפשר,
ה' יקום דמכם, תשמרו עלינו מלמעלה,
כי אנחנו נכשלנו,
נזכור אתכם לנצח.
ת.נ.צ.ב.ה -
"אין קץ לימי הרעה..."
מול סער וסופה,
רוחות, פחד, אשמה
בלבול ותהייה,
עומדים שם,
מבכים,
על החללים!תחושות קשות,
עולות ונסערות,
הסוללה נגמרה,
הנפש נשברה
מלהבחין ברע.בין ההמולה שברחוב,
להמולה שבלב,
דקירה קשה,
דקירה מכאיבה,
ששלח הבורא-
ויש לה מטרה.נשמות שעלו,
וכ"כ סבלו,
עברו מה שעברו.הכל בוער,
הכאב לא עובר,
הזעזוע מככב,
שם עמוק בלב.עם שלם- כאוב,
מחפש נחמה,
הנפש עייפה,
זועקים תפילה,
מחכים לישועה!!השמש שקעה איתם יחד,
האדמה זועקת, בוערת!
ואנחנו-
מאמינים בני מאמינים,
מחפשים סימנים,
ממשיכים להמתין,אבא,
לא לשווא את זה עשית,
בטוחים-
גם אלו רחמיךבתור אחת מהעם הקדוש הזה, לא יכולתי להתעלם מהמציאות ההזויה הזו!
שהיה לעילוי נשמת הנשמות הטהורות והקדושות הללו, שעברו שם- גם בשבילנו!
@הדרי -
מתגעגעת להכול
למי שהייתי, למה שהייתי.
איך שדיברתי, איך שהרגשתי,
איך שהייתי בכל רגע,
בכל דקה, בכל שעה.הכול זרם, הרגיש נכון,
היה לי שם טוב,
הרגשתי קרוב,
הייתי אני – באמת.ועכשיו הכול שונה,
מרגישה כבויה, זרה,
כאילו אני לא אני,
כאילו לקחו לי אותי.מרגישה ניתוק,
סוג של ריחוק,
לא מוצאת את עצמי,
משחקת אותה אחרת,
אבל אף אחד לא רואה
מי אני באמת. -
מקום שמכיל הכל!
מקום שיכיל,
מקום לצחוק,
מקום לבכות,
מקום לפרוק.מקום-
מלא אהבה,
מלא שמחה,
מלא בחמימות,
מלא באחדות.איך אפשר לעזוב אותו?
איך אפשר להפקיר אותו?
איך אפשר לוותר עליו?-
כל כספי לא משתווה אליו!!תודה אבא-
על המקום הוורוד הזה,
המקום החמים הזה,
הנשמות הטובות האלה...
שיש לאן לחזור,
ובתוך מלא אור...
קוראים למקום הזה--
בית...
כל יום, כל דקה, כל שניה- צריך להודות, על המקום ה- כ"כ חמים הזה, שמכיל הכל-הבית! (הכוונה לא דווקא לבית עצמו, אלא למשפחה שבתוכו- זוכרים להודות על זה?!)
