שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
כתבתי את השיר הראשון בחיי אחריי שגיריתם אותי כ''כ בשירים שכתבתם אני אפילו לא מנסה להתחרות כי אני לא מגיעה לקרסוליים שלכם אבל הייתי חייבת לשתף...
תמיד זכרי זאת בתי
שמאחוריי כל כאב
עומד אב אוהב
שמחכה רק לך
לדמעותייך שלך
כשמסביב ערפל
וכאב מערפל
מתחבא רק טוב
מאבא רחום ואהובתמיד זכרי זאת בתי!!
שאני מאחורייך
מוחה דמעותייך
ומחכה רק לך-
ב-י-ת-י!!!!!!! -
פוסט זה נמחק!
-
ס סודי ביותר התייחס לנושא זה ב
-
משאירה לכם 'לשבור' את הראש למה התכוונתי בכל מילה ושורה בחיבור הבא----
קצת קשוח...#anchor(אבא, אמא, אתם כאן?!)
ידו אחוזה היטב בזו של אבא,
השנייה לופתת את שמלת אימו.
הוא מרגיש בטוח בצעד קדימה,
אל פנים קרון הומה, זקן בן יומו.הרכבת שורצת, בליל של קולות,
מושבים פנויים כלל אין בנמצא.
עמוס הקרון, משפחות- משפחות,
ידו נלפתת סביב יד אביו החסונה..שמלת אימו פתאום, כך, נעלמה,
גם היא כבר אינה נראית בסביבתו.
אבא, היכן אמא? קולו עולה בצעקה,
אבל אבא לא שמע, רפתה אחיזתו.לפתע, נעלמו כולם. דמם הקרון,
האורות בו כבו, כך אחד אחרי חברו.
שקט, דממה, אפלה . לבדו הילדון,
בין מושבים ריקים, יחד עם פחד ליבו.חפץ לצעוק, לצרוח. להרים קול,
אולם פיו חתום הוא, דלתות נעולות.
הוא שואל בשקט, לא נשמע לכל,
בקושי ששפתיו הקפוצות נענות.אבא, אמא,
אתם כאן?!
איך ולמה....
נעלמו כולם?....והם לא עונים, השקט רק אומר,
שב כמוני, ככה. ואל תעשה דבר.
אבל דמעותיו מעידות כי הוא אוסר,
לחקות התנהגות של השקט הנמהר.אבא, תענה!!!!
אמא?? בואי!!!!
למה אתה לא עונה??
אמא, הבטחת לי!!!!דמדומים ענו לו בפצפוצי גלגל,
הרכבת החלה לנוע קדימה.
הוא מסתכל סביב, בודק מעל,
מגלה כי ידו בין שמלה של אמא. -
#anchor(עשרה בטבת)
היום העשרה בטבת,
ה 100 מראש השנה.
מה יהיה איתנו,
מה תיהיה הגזרה.האם נזכה לבנייה,
לגאולה שלימה.
או שח"ו לחורבן,
בך הברירה.כי כעת הוא יום דינך,
מה הספקת,
מה מגיע לך,
איך ומתי.כן כן אל יאוש,
תתפלל תצום,
חזור אליו ותזכה
לטוב- בוודאי.--
ולמי שהשראה מענינת אותו:||רבי משה פיינשטין זצ"ל כותב שי' בטבת הוא תמיד היום ה- 100 מראש השנה, וזה הצום היחיד שלא דוחים לעולם. אילו הוא היה יכול לצאת בשבת, היו צמים אותו בשבת. כשהוא חל ביום שישי, צמים בשישי, גם כשהצום זולג לתוך השבת. והוא תמיד יום המאה, כי הוא גורלי.
מדוע? במילים שלו: בכל דור ודור כשמגיע עשרה בטבת כשהתחיל למעלה משפט החורבן, כל שנה יושב בית דין של מעלה וגוזר [לא עלינו] החורבן הכללי והפרטי של כל שנה ושנה. ועל צרה שעברה לא צמים בשבת ולא ביום שישי. אבל תענית עשרה בטבת, שהוא על ביטול הצרה העתידה –עונג הוא, ודוחה את השבת.
מילים מופלאות. צום תשעה באב, שבעה עשר בתמוז וגם צום גדליה הם כולם לזכר חורבן שאירע, ואילו עשרה בטבת הוא צום שבא כדי לבטל את החורבן שחס ושלום לא נגזר על השנה הזאת, על הכלל או על הפרט. בכל י' בטבת יושב הקב"ה ודן על בניין או חורבן: האישה הזו – האם היא תיבנה השנה? האם יהיה לה בן זוג? פרי בטן? ילדים בני-תורה? בניין או חורבן? זה יום שמחליט עבורך!
עשרה בטבת גורלי לעתיד ולכן הוא עונג, לא עונש. לא צמים כדי לכפר על חטא קדום אלא על מנת להתפלל לקב"ה: בבקשה - הבא לי שנת בניין! אם מקור החורבן החל בעשרה בטבת, עשה לי את היום הזה למקור השמחה!
עשרה בטבת הוא הצום הקל ביותר מכל צומות החורבן. מי שקשה לה לצום, ותיכף באה המיגרנה, והיא או טו טו מתעלפת, לא צריכה לצום. מה כן? להצטמצם. להוריד את המינון של הלשון הרע והמחשבות הלא טובות. להזְליג דמעה אחת והכי חשוב – תפילה ששוברת לקב"ה את הלב.|| -
מתקשה להגדיר את השיר הזה... יש פה את שריפת ביהמ"ק, גלות וגעגוע.... משאירה אתכם למצוא את החיבורים...
דם נמרח בלהבות נוגסות
שובל של עשן מלווה עליונים
קרעי זהב, זעקות מכסות
אלפי דורות בוכיים, נשעניםאש שחורה על גבי אדומה
כונסת כנפייה הקצוצות באבל
מבצר פרוץ בשתיקת מלחמה
דמעות רותחות ממעל. הבלרוח שוככת במזוודות ארוזות
מלאות נדידה, אהבה פוצעת
על הרצפה, גופות שזזות
תפילת לב ועם. המגעת?||בתחילה התכוונתי לא להסביר... לתת לכנפי דמיונכם לשאת אתכם לכל מקום, מבלי להגביל,
אז-- באמת. אתן לכם להבין כפי שתבינו ותחשבו בדעתכם... רק אוסיף ש...
כשאני כתבתי את השיר טמנתי בו מאורעים וצרות רבות. ובינהם על פי הסדר-
שריפת ביהמ"ק. משרפות. אינקווזיציה. שיפת התלמוד. ליל הבדולח. עשרת הרוגי מלכות. מאורעות תתנ"ו, פרעות ת"ח ות"ט. פרעות חברון. גלויות. פיגועים. אסון מירון. הרוגי ביתר. ועוד ועוד....
מאחלת שעוד לפני שתצליחו לקשר הכל. כבר נשמע כולנו תרועת שופר ו... אמן!!!! || -
זה יצא ממש חופר. אתם לא חייבים לקרוא. פשוט הייתי חייבת לפרוק את זה
#(מכתב לחברה שהרחקה לה פתאום)
חברה שלי
זו שאני מכירה
קצת התרחקה לה ופתאום גדלה...
מחברת שירים
מילים עם עומק
בינות לגלים סוערים
מתמודדת באומץ
בוחרת בחירות עם השלכות
כבר לגמרי לא ילדה
יודעת להחליט ואולי גם לטעות
ובכל מקרה להמשיך הלאה
לא נותנת לקשיים להכניע
לא מורידה ראש
ממשיכה ללכת באומץ מדמיע
בדרך עוד פסגות לכבוש
את גדלת
ומי שהכרתי חמקה בין האצבעות
אני מתגעגעת
אבל אוהבת יותר את הזאת
נכון שאותה אני לא מכירה
והיא ממעיטה בדיבור
אבל יש לה עומק שראוי להערכה
גם אם ממעיטה להראות בציבור...
הדבר היחיד שבגללו היא תסתכל לאחור
הוא לראות עד כמה רחוק התקדמה
אז רק רציתי לומר שאפו
ובאמת בנית את עצמך
אבל תגדלי ועוד ותביני
ששלום אינו כואב
אלא אם כן זה השלום האחרון
מהלב שלי....
אוהבת אותך..... -
זה שיר שכתבתי לעבודה בספרות... אבל אני חושבת שיש לו מסר עצום,
אז החלטתי לשתף אותו עם אחרים!העצל הינו מוכן
לנוח כל היום
לרכון על השולחן
העצל חייו הוא חי
ואומר תסתכלו עליי
כיף לי טוב לי
מה לי לעבוד?
ללכת, לעמוד
מה לי ללמוד?
מה ההשכלה
אם יכול אני לכייף בשמחהאך אינו מאושר
כי יש גבול לכל דבר
אם ינוח כל היום
ולא יהיו גבולות,
ישב ולא יהיו לו עבודות,
יתבטל ויחפש
רק להתנער מאחריות
יחלום לו חלומות
ישכח מהמציאות
ישאר כל חייו כסיל
''העיוור בחושך יעפיל''הזריז אינו פזיז
עם המטרה אל מול עיניו!
ועל ידי כך זוכה לאושר רב..
הוא יודע האמת
שעל ידי העבודה
באה השמחה
האמונה הקשיים
מביאים את הבנייה...אינו נח, ורץ לעובודות
מחפש ומאתר
את הדרך למצוות
חבל על כל דקה
של ביזבוז וחוסר עשייה
הזריז תמיד חושב
לא מתעצל וגם לומד,
על דרך החיים
ומתמלא בשבח ומעשים טובים! -
וניסתי
ונכשלתי
ושוב ניסתי
ושוב נכשלתי
מה עכשיו?
תמיד זה יהיה המצב?
באמת אין לי סיכוי?
הרי הטוב מבחינתי רצוי?!
ואחרי ששוב נפלתי
פתאום הבנתי
הרצון הוא העיקר
בעניי ד' הוא כ"כ יקר
לכן לא אמשיך לחכות
ליום שבו אקצור הצלחות
אלא אמשיך לנסות,
אשאף רק לרצות
להתחיל, לפחות,
את חלקי לעשות
ולהשאיר בידיו ת'תוצאות -
פוסט זה נמחק!
-
השעה 5:56 אני כבר ארבע שעות במיטה אבל כל פעם שאני נרדם אני מתעורר בבהלה מוזרה זה הביא לי מוזה לשיר קטן אז פשוט כתבתי... נראלי שאני יקרא לזה -
השכמותהשכמות
הראש מלא תמונות
העיניים רטובות
זיעה קרה ולא דמעות
מבולבל
קמתי מתוסכל
רק נרדמתי אם בכלל
כאילו יש בי משו מקוללומה כבר רציתי
ניסיתי לישון לא הייתי
עם בקשות גדולות
ומה כבר רציתי
זמן איכות עם עצמי
ולא נרדם כבר שעותמוקצן
דו קרב עם השטן
אומר דברים, לא מובן
גם הכאב כבר קטן
גומר
מביט בעצמי לא זוכר
במראה אדם, מבטו דוקר
לא שם לב והזמן עובר -
נכתב בהשראת המזג האוויר הנפלא שבא אלינו תודה ה'
רואה מהחלון את הטיפות רוקדות בחוץ
ואני בפנים מביטה מתפעלת
איזה יופי וחן יש בכל טיפה
כל אחת יורדת לבד
אבל יחד עם כולן
פתאום קרן שמש זורחת בין העננים
מציצה פולשת בביישנות
כאילו שואלת אם יכולה לצאת להאיר
לפתע יוצאת במלוא הדרה
בעוד הגשם עדיין יורד באטיות
ולפתע רואים גם קשת יפה נמרחת בשמים
וצובעת את הרקיע בשבע צבעים זוהרים
איזה כיף בא החורף על כל נפלאותיו
כמה יפה נראה העולם אז
אפרורי אבל נקי
עוד מעט יתחלפו העונות
צרכים להנות מכל אחת מהן
ולהודות על עולם נפלא
מה רבו מעשיך
לומר תמיד -
ס סודי ביותר התייחס לנושא זה ב
-
פוסט זה נמחק!
-
לכל אחד יש הדרך לפרוק-
יש את ההוא שצריך רק לספר,
ישנו ההוא שיפתח בפני חבר,
ויש אחר שמדחיק ובליבו שומר
ויש אותי שאת הרגש מהלב מעבירה
לדף של המחברת ,
את רגשותיי מנציחה
ובסוף גם מזדהים עם הרגש בכתיבה.הלב הוא לא מחסן,
אמר לי איש חכם...
הלב הוא רק איבר,
שביר ומסוכן!
את רצונות הלב
צריך להגשים,
לתת לו חופשיות
על מנת להיות אנשים בריאים.לשמור בפנים לא להוציא
זה דבר רע ונוראי.
אז אני את כל הקושי
פורקת לדפים..
קוראים את השירים שלי
אומרים לי הם יפים!
אך כל הזמן אומרים לי
אולי תכתבי שירים שמחים?!חושבים היא ממורמרת,
אבל זה לא נכון!
על עצמי אני שומרת
ברגעים של חוסר בטחון!
אני באמת ילדה שמחה,
לא צריכה להוכיח לאחרים,
ולפחות אני לא מאחסנת,
את הרגשות בפנים!
כי הלב הוא לא המקום
לאחסון שברים!!! -
קול דודי דופק
פורט על מיתרי הלב
חורש אלי קולו של אבאלה אוהב
לוחש בתוך אוזניי
בואי ילדתי אליי
תמיד תוכלי לחסות בצל כנפייאבא
איך הסתרתי הקולות
גם לא זיהיתי מנגינות
אבא
לא הבנתי איתותים
לא אזנתי לצלילים
הדחקתי המיליםשקט של בדידות
כמו תו בלי מנגינה
כל מילה דממה
זועק היה ליבך בנה
אלוקים אליך קרא
ואת החרשת את צרך הרע
נסחפת אך את שכחת הלב נשבעאבא
סוף דבר קולך נשמע
אמת פנימית אמת שלך
חוזרת אליך. -
כל פעם שאני כותב שיר אני מעלה אבל הפעם מאד חששתי למרות התמיכה והאהדה כי זה באמת הלב שלי והדברים שפחדתי לאמר אבל היום החלטתי לכתוב על זה כי זה התפוצץ לי בפנים בעוצמה שאי אפשר להסביר אז בבקשה תשתדלו להיות רגישים עם זה
(אני מעלה עם דופק מאתיים מפחד על התגובות)בוקר בא מחכה שיעבור
כל דקה ממוטטת
דיבורים כבר לא רק באוזן
שמועות רצות בכל מקום
רוצחים אותי הלוך חזור
ואני יושב בשקט
הכל מעניין כשאני התוכן
קובר את הראש ו"סותם"
כבר אינלי כלום בעולם
נהייתי אפס מול כולם
אני הלכלוך היבש
בנאדם מתעפש
סתם אפחד שבור מכל כיווןנושם את הכאב
מנגן את הצרחות שלי
ייללת זאב
קטנה מול הפחדים שבי
עליי מתלחששים
והיחיד שלא נמצא במראה
להקה של צבועים
חושפים עבר מודחק מכניסים לצרה
והעבר שלי לא תמים
אבל בשבילי הוא כמו סם
רוצה ללכת איתו למקומות רחוקים
ולהשאיר אותו שם
והלוואי היו נותנים לי רק הזדמנותמקבל עוד סתירה ושותק
מתקלח בדם ודמעות
צלקת חדשה לפסיפס בעור
עוד שיר ולחן נכתב
חורט בבשר ושוב מוחק
התרגלתי כבר לבכות
רואה רק נקודות של שחור
רוצה למות צריך מכתב
כנראה שאני פגם עודפים
ילד סנטר בכלוב לקופים
כבשה יותר מידי שחורה
החור של החגורה
מישו חסר ישע עתיד ואיזוןהתקדמתי
השתניתי
רסיסי לב אספתי
לא רציתי לוותר
חלמתי שהכל יגמר
לראות שאפחד לא זוכר
אבל בסוף הכל חוזר
ואי אפשר לברוח למקום אחרעריכה: אני עדיין לא מאמין שהעליתי את זה בסוף....
-
טוב, את השיר הזה כתבתי אחרי שממש ממש התאכזבתי, אל תצפו שאני יסביר עליו משהו, רק תאמינו לי שהמרירות מוצדקת.
זו הפעם הראשונה שאני מזדהה עם מה שמי שהו אמר לי שלשום, שהוא מרגיש שמה שנכתב לא מעביר את מה שהוא מרגיש בשלמות, הכל חלקי.
אז הנה:
Welcome to my life, המקום שבו הכל מתפוצץ בפנים.
[בית ראשון]
זה כבר קבוע. אולי לא ידוע.
תמיד אני נופל מגובה נשר
במתכונת שחוזרת. יהלומים במחרוזת
רק חבל שבסוף משום מה אין גם קשרעין אחת בוכה אחת צוחקת
יש בזה עדיפות על השקט
נכון שנס שהתגלה עכשיו
יודעים מה? זה לא משפר את המצב
[פזמון]
או הו הו או אומרים שאין שום יאוש בעולם
או הו הו או זה נכון אצל כולם
אבל אצלי זה טעות זה מתפוצץ לי בפרצוף
התקווה היא אחות האכזבה, ובשיתוף
[בית שני]
כמו יולדת נפלים, משחקים מעולים
כמו לכתוב את הבית ואז אין פזמון לשיר
זה השד שבצללים. עכברים דמויי פילים
אלוקים והשטן נמצאים עם המחירוזה מעייף כל כך, אתה יודע?
זה כמו להלחין מלא ואז לשכוח להשמיע
תן לי נימוק אחד ללא לשקוע
כי כנראה הטוב שלי תמיד מתחיל ברוע
[פזמון]
או הו הו או אומרים שאין שום יאוש בעולם
או הו הו או זה נכון אצל כולם
אבל אצלי זה טעות זה מתפוצץ לי בפרצוף
התקווה היא אחות האכזבה, ובשיתוף
[גשר]
אולי יום אחד יתברר שמהדרך גם עוד יצא משהו
שרק מה שאמרתי ישפיע איכשהו על מי שהו
אסור לסמוך על כנראה אסור לחיות רק בהווה
אני עוצם עניים ובוכה ועדיין מאמין שזה שווה
[פזמון]
או הו הו או אומרים שאין שום יאוש בעולם
או הו הו או זה נכון אצל כולם
אבל אצלי זה טעות זה מתפוצץ לי בפרצוף
התקווה היא אחות האכזבה, ובשיתוףהללויה לעולם!
-
מ מוכשרת על התייחס לנושא זה ב
-
אני וכתיבה
איזו הרגעה
צורך בסיסי לנשמה
הפך לי אוויר לנשימה
תמיד אהבתי לכתוב
אך הרגש הזה בי נרדם
לא ידעתי עוד
לא חשבתי שאחזור
על זה לעבוד,
אעבוד ואשקוד
על היכולת לכתובהכתיבה אותי משלימה
בכל קושי או שמחה
על הדף את הרגש פורקת
ובדיוק כמו העלים בשלכת
את הרגש על הדפים משחררת...אני נהנת
כותבת ומסתפקת
כל רגש הוא חומר
מהטוב ועד הרע
את החומר לכתיבה
אני לוקחת מחיי
לוקחת מכל התגברות בימיי
פורקת את כל מה שעל גבי
וזה עוזר לי ומשלים אותי..
אני כותבת את רצוני,
את מי אני
את קשיי, ועברי.
מהלב מוציאה
ומשקיעה בכתיבה
ובעזרת ה'
את פירות העבודה
אקטוף תמיד רק בשמחה! -
כבר נחנו
ורבצנו
ולא עשינו
שום דבר.
כבר נשארנו
במקום.
המחיר היה
יקר.
כבר ויתרנו
וזלזלנו
ולא היה לנו
אכפת.
כבר בחרנו
בנמוך
וברחנו ממשפט.
כבר טעמנו
מהכל.
ומיצינו
הפסדים.
כבר בכוונה
טעינו.
ופספנו
יעדים.
כבר הבנו
את הכל
והסקנו מסקנות.
וצעדנו כבר
בכל
הדרכים המסוכנות.
ועכשיו בסוף השביל
אם נקשיב לרגע
לנו.
לרצון שמתחנן הוא
כבר לומר,
הגענו.
לטוב שמחכה לו
כבר כל כך המון
זמנים.
לאמת שהיא צועקת
כבר, מכל
השנים.
ואז נגיד בשקט
עכשיו,
בבקשה
בואו כבר
נתחיל ללכת
בדרך
הקשה. -
אני הולכת,
שומעת דיבורים.
אני עומדת,
רואה ת'מבטים.
אנ יושבת,
מרגישה כבר לא נעים.
לא נעים לי מעצמי,
לא נעים מאחרים!אז אשאל,
מה עשיתי לכם רע?
מי נתן לכם אפשרות,
לדבר עליי, אין לכם זכות
אתם נתפסים על טעויות של אנשים
הורסים את כל מה שאחרים בונים
הורסים את הגבולות, ת'אמונות
הורסים חיים שלמים...
אחריי זה בתמימות שואלים-
למה אין לך אמונה באחרים?
למה מפריעים לך מבטים קטנים?
אומרים לי, חופרים לי-
לא נורא כולנו אנשים,
עושם טעויות ונופלים,
אחריי שנופלים מתחרטים,
אחריי שמתחרטים קמים...
אז איך אוכל לקום
אם אתם מוסיפים לי עוד,
עוד על גבי, עוד משא לסחוב!
בחיי אלמד לקום, אך אלמד יציבה לעמוד?אז אנשים טובים רק תחשבו-
לפני שאתם מדברים,
לפני שאתם מביטים,
לפני שאתם לא מבינים,
אתם לא יודעים מה אחרים עוברים,
מה הנסיונות ומה הקשיים,
מה המחשבות ומה המעשים,
מאיפה אנשים את עצמם מרימים!
יכול היה להיות גרוע
הרבה הרבה יותר,
אבל אני עומדת שם
בחרתי לא לוותר
ואם הייתי מקשיבה לריכולים
איך הייתי מצליחה להרים את עצמי מן הקרשים?!
הרי בסוף כל יום, כשעוברות השעות
כולנו רוצים להיות צדיקים,
כולנו רוצים לעמוד בנסיונות
להיות הכי קרובים לאלוקים!
