רואה אותך
בכל יום
ברגעים קשים,
שמחים, חלשים
ועוד.
אל תכעס עלי
בן,
אם העמדתי אותך
בניסיון.
סומך עליך
שגם אם נפלת,
תקום מיד
ולא תישאר
עוד
בבור.
כי אם תתמודד,
תתגבר
ולא תתייאש
זה קשה,
תרוויח
בגדול.
אני יודע שתצליח,
זה תלוי
רק
בך.
אם רק תבחר
זו בחירה שהיא
שלך.
כי סך הכל
זו בחירה,
לבחור בין טוב
ולבין
רע.
ואם תחליט,
שאתה מעדיף,
לחזור,
לא לפול,
למעוד,
אלא לעמוד.
אז
רק תחזור בחזרה
תתקרב
תגיע
כמו בימי התשובה
שוב,
אל נקודת
ההתחלה.

כל הדרכים, הניסיונות, הקשיים,
עומדים לפני פה בשורה.
אחד אחד מרכינים ראש נכנעים,
מנסים לפתוח את החומה.

זו חומה שלי נפתחת,
ורגע חדש שמתחיל פתאום.
ללא התראה את העבר מנצחת,
שוברת היא כל מכשול.

כל מכשול שמפריע, חוסם.
מאיים לצוף לו למודע.
הדחקתי והדחקתי והוא יושב ושומר,
חף מכל אשמה ובושה.

שומר הוא עלי תמיד,
לטובתי, כדי שלא אשבר.
אם אראה את המציאות בפנים,
לא תהיה הזדמנות, תיסגר.

תפתח כבר ת'שער אדון!
זה אולי באמת בשבילי,
אבל לא רוצה להשתמש במנגנון,
צריך להתמודד אתו בעצמי.

לשווא חיכיתי, עומד, לחוץ,
משחרר ממני כל הגנה.
והנה מצאתי את עצמי בחוץ,
כי פתחתי בעצמי, את החומה.

להצליח לשרוד,
עוד יום ועוד יום.
להזכר בעבר,
בזיכרונות ובטוב.

להצליח לקום,
להמשיך לחייך.
להישיר ליקום,
מבט קצת עייף.

להצליח לחשוב,
על מה שהיה.
פתאום להבין,
שלא סתם זה בא.

להצליח לפסוע,
גם אם קשה.
להפסיק לדמוע,
להסתכל להווה.

להצליח להזכר,
שפעם נפלת.
להצליח לשמוח,
כי כבר - התקדמת.

’הפעם בטוח נוצחתָ’.
מבחינתי נגמר העינוי.
בעיניים עיוורות התעקשתי,
וזה עדין מחכה בסיבוב.

’בכלל לא מתגעגע’,
מעיף אותו שיזוז.
’אני אתו גמרתי’,
והוא שם מחכה בסיבוב.

’אני ממשיך הלאה’,
צורח בקול צרוד.
’לא מאמינים שהפסקתי?!’
והוא ממשיך לחכות בסיבוב.

נאבק בלהסתכל אחורה,
געגוע לסוף עגום.
מאמין עלי שהבטחתי,
שהוא תמיד מחכה בסיבוב.

בציפורניים מחזיק תקווה,
שאולי תשנה פה ת’סיפור.
ואת העיניים פקחתי,
כי זה עדיין מחכה בסיבוב.

פעם ראשונה שאני באתגר.....

סיבובים

מחפש בדרכים,
מתבודד בין עצים,
חושב שזה
יעזור.
מדבר אל קונו,
שופך את ליבו,
בטוח שזה
יעצים.
סיבובים סיבובים,
כישלונות חרוצים,
ושוב חוזר לאותו המקום.
הוא גדל כבר מאז, מאתמול.

@אייצ-ית
ראיתי צבע שחור,
ראיתי גם צבע לבן-
לימדו אותי שאפור,
זה עירוב... בלאגן...

@margalit
ראיתי את השקיעה
ראיתי את הצבע
לימדו אותי שלביאה
משמרת זה הרגע

@רבקה
נזכרתי במראה אור,
חיפשתי תמיד לאן,
למדו אותי שהכפור,
לעיתים חודר גם כאן.

@AVITAL-1
הבטתי בנטיעה
באנשהוא בטבע
לימדו אותי ש'הקוצרים ברינה'
את פרים זרעו בדמע

@נגינתי
צפיתי בזריחה
בשמש מבליחה
והתפללתי שהבוקר
לא אהיה כעדר

@LOVE-ME
לא אהיה כעדר,
אלא אסתכל מעבר.
כי אני לא אשקע,
וזו כלל לא בושה.

אני -
גם אם עדר הולך,
יום בא ולא ישוב.
לא מרשה להתלכלך,
לא איבדתי את החישוב.

@מיאה-ב ממש תודה
רק תגידו איך יואלי דיקמן יעבד?? הוא יהיה שם?

ועוד דקה עוברת
ועוד אחת.
והוא רץ רץ
לא נתפס.

ועוד שניה עוברת
ועוד שניים.
ונשיפה של מרוץ
בשיניים.

ועכשיו ------
הוא לא ממהר,
שישי לא קצר,
רגע,
יש לו זמן.

מקצה לקצה
המחוג הוא נע,
את הבגדים בספה,
והכלים לארון,
פמוט לצחצח,
ותבשיל לטעום.
נשאר רק להעביר סמרטוט
אחרון.
להציץ בשעון,
אנחת רוחה,
יש עוד זמן עד למנחה.
קול של צפירה,
להשתרע במנוחה,
ו -----
שבת נכנסה.

תפילת הילדה של פרנס ולפידות
"לא אל תדאגי ילדה
הכל יהיה בסדר...."

ומה איתך, ומה איתי,
חנוכה של אז, והיום הוא כאן.
מציץ בפתח, מזכיר ת'עבר,
נגיסה ועוד נגיסה
ומה כבר נשאר?

ומה איתך, ומה איתי,
והאור שנדלק שמחמם את ליבי.
ברגע שיקרי, ברגע אמיתי,
והנרות ואני
מתכבים, נדלקים.

ומה איתך, ומה איתי,
והסביבון שחג סביבי.
ברגע מטלטל, במדרון מפתל,
והשירים שהוא שר
עדין מתנגנים.

ומה איתך, ומה איתי,
והשאלה בתוכי
כבר לא מחכה לתשובה.
נשארה רק למזכרת
אחרונה, יחידה,
על אדן חלון עומדת - חנוכיה.

אבא
תאיר את עיניי
בעולם של שקר.
מה אסור,
ומה מותר
ובלי דמיונות
של בערך.

קשה מאד
לנחש,
לנסות כל הזמן
להבין,
מה צודק
ןמה לפעמים
בלי ערך.

איך בתוך גשם, ערפל
נסיונות מבלבלים
מטריפים.
הוא אומר כך,
השני סובר שם,
מחכים בכל פינה
בשקט.

מסיט את הראש
עננים אפורים מחייכים.
טיפה נוטפת
ועוד שניים
מחכות לסימן שיבוא,
מנסות להראות
את הדרך.

אין סוף שאלות,
מתחים, התלבטויות,
פילפולים.
טיפה אינה דומה לרעותה
גם כך האנשים.
ואולי זה מה שהוא רוצה,
שאלמד לחיות
אחרת?

הכי נח הכי רגיל,
זה להישאר אותו דבר.
את מה שחונכת
מאז מתמיד,
לא לסטות מהדרך,
המסומנת בשביל.

אף אחד לא מכריח
לעשות שינויים.
אותו דפוס קבוע,
אותם הרגלים,
"ככה למדתי מהגדולים..."

שינוי לא בא בשניות.
הוא בא בחודשים
ושנים.
זה תהליך עצמי עמוק,
שאנשים לא תמיד
רואים.

קח לך אויר נשימה,
סמן מטרה,
תחשוב על הכל.
האם אני רוצה כל להמשיך,
או שפשוט פתאום
לשנות ולגדול?

שקט.
דממה מיוסרת,
דמעה מתנוססת,
מנסה לטשטש
את ההלם.

דיבורים, פרשניות,
מסתבכים בכמויות.
לא מעקלים.
את החסר
לא ניתן למלאות.

היה הכל ברור,
אתמול כשלשום.
חיידקי קורונה -התאדו,
אוקראינה ורוסיה -שילחמו,
אצלנו יש שלום.

משהו נתלש,
לבנתיים לא יחזור.
הספינה עדיין נוסעת,
נעלם קרביניטה
פתאום.

צדיק שנפטר,
על דורו מכפר.
שיבוא כבר המשיח,
הגיע זמנינו להיגאל?

הלוואי ואמן,
בעזרת השם.

עברתי פה על האתגר האחרון - 37,
ותקשיבו - וואו!!
עברתי אחד אחד וכל שיר פשוט יותר יפה מקודמו נתתי כמעט לכולם פשוט לא ידעתי כולם פשוט מ י ו חד ים!!
ברצינות הרמה פה פשוט קפצה באמת נהניתי שאפו לכולם!

טוב אז הדעה שלי קצת מעניינת
מבחינתי אין בעיה כל כך גדולה במוזיקה ווקאלית אם פחות או יותר היא נעשית טוב
הבעיה שלי זה, שמלא מלא שירים יפים אין להם ביצועים ווקאליים, אפילו ווקאלי פשוט אין להם
וזה בעיה כי לשרוד את ספירת העומר ושלושת השבועות עם גג 10 שירים יפים (כמובן כל אחד לפי טעמו) זה ממש קשה.

הוא ניצב כאן למולם
במסע.
זה אין סופי
ומיגע,
אולי בסוף הוא יגיע.

לפעמים זה מייאש,
הדרך ארכה.
הם נוטשים
אחד אחד,
ירדה החשיכה.

השאירו אותו לבד,
לדאוג רק
לעצמו.
לאסוף את השברים,
בלי עזרה
של אף אחד.

כמעט נשבר,
מרוקן.
אזלו המים,
בקנקן.
כך במבוכה,
עקב בצד אגודל.

זה קשה,
הוא אומר.
נצעד לאט,
לא מותר.
כבר רואים אור בקצה
המנהרה,
הוא הגיע לסוף,
כבהתחלה.

השיר הזה נכתב בנסיעה הוא צריך לעבור עוד כמה ליטושים...

זה ללכת בעולם
בלי תחושה
של חיות.
האנשים הם שונים,
החפצים דוממים,
מוזר ושקט
בלי מהות.

אמנם,
לא חי האדם רק
על שירה.
יש מצוות שהם חיים,
דרך תורה
ותפילה.

אך,
מבלי לזמזם תפילות
וניגונים,
בלי לכתוב שירים
לאלוקים,
גוף בלי נשמה.

הרי,
לא סתם אומרים,
הם בקשר אדוק,
משולבים וקרובים,
היכל הנגינה
לתשובה.

היה היה ילד,
שלפני שניה
היה תינוק.
מתחיל ללמוד את העולם,
מאיפה להסתכל,
לבדוק.

פתאום מגלה דברים,
שתמיד היו
ברורים.
עשה בלי שאלות,
ציית, הקשיב,
כחוק.

זה לא נראה לו
משום מה.
לא מצליח להבין,
מה עושים פה
אנשים,
ובשביל מה,
הם כאן חיים.

השאלות מתערבבות,
גם כן
התשובות.
ואין מי שירגיע,
יענה לו כמצופה,
ואותו
ירצה.

רק כולם מסתכלים,
מבט של מלמעלה.
נאנחים,
יודעי דברים,
אפופים בסוד,
כשתגדל תבין
הכל.