@אבי-לוי קודם כל, שאפו ענק על הסקירה! רואים את השעות שהושקעו כאן בין הנתונים למילים, זה פשוט נכס לפורום.

לשאלת הסקר – אני ממש בדילמה בין שלושה שירים שמבחינתי הם 'שילוש של רגש': מצד אחד 'ואפילו בהסתרה' שנותן כוח לדעת שהקב"ה שם גם בחושך, מצד שני 'נפשי' שמצליח לבטא כיסופים שאי אפשר להסביר במילים, ומהצד השלישי 'שלום עליכם' של פריד שפשוט מכניס את כל הקדושה של שבת הביתה.

בעיניי, הסוד של השירים האלו (ובעיקר של 'נפשי' ו'בהסתרה') הוא שבדיוק שם אנחנו מפסיקים לחפש את המשקלים המדויקים או החרוזים המושלמים. היופי שלהם הוא דווקא ביכולת להסיר את כל ה'עטיפות' והמסכות. במקום שבו הרישול נעלם, נשארת האמת המזוקקת של הנשמה מול הקב"ה – ושם נמצא האור האמיתי שהופך שיר לנצחי, הרבה מעבר למיליוני צפיות.

אם אני חייבת לבחור אחד שינצח בנקודות, זה כנראה יהיה 'נפשי'. יש בחיבור בין הקולות של ישי ומוטי משהו שמצליח לקלף את כל השכבות של הלב ולהשאיר אותו פתוח לרווחה.

תודה על הסיקור המרתק, מחכה לחלק הבא!

עשרה בטבת: בין מצור לזיכרון

בקור של חודש טבת, כשהשמים אפורים,
אנחנו חוזרים אחורה, אל דפי הספרים.
יום שבו השמש שקעה אל תוך המצור,
ובירושלים נדם לרגע כל אור.

המצור על העיר

עשרה בטבת, היום בו נמתח הקו,
כשנבוכדנצר מלך בבל הגיע עם צבאו עכשיו.
הוא לא פרץ מיד, הוא רק עמד מול החומה,
הוא יצר סדק ראשון, התחלה של מהומה.

זהו צום של ראשית, של תמרור אזהרה,
לפני שהחורבן הפך לצרה מרה.
הוא מלמד אותנו שגם סדק קטן בלב,
עלול להפוך למקור של כאב.

יום הקדיש הכללי

בדורות האחרונים קיבל היום עוד פנים,
לזכרם של אלו שנעלמו בין השנים.
אלו שאין להם קבר, שאין להם תאריך,
שאת שמם ואת זכרם העולם עוד צריך.

אנו מדליקים נר של נשמה ושל דמע,
על מי שבסערת המלחמה נבלע ונשמע-
רק כהד של עבר, כסיפור של גבורה,
יום הקדיש הוא הגשר שבין חושך לאורה.

החומה שבלב

מהו צום אם לא רגע של חשבון ושל דעת?
הזדמנות להרגיש את הנפש הנוגעת-
בשורשים העמוקים, באחריות האישית,
לבנות את מה שנהרס, מהיסוד, מהראשית.

המצור הוא לא רק היסטוריה של עיר,
הוא המחסום שבתוכנו, זה שקצת מעיר.
האם אנו בונים חומות של פירוד ואיבה,
או שמא גשרים של חסד ואהבה?

תפילה של תקווה

יהי רצון שהצום הזה יהפוך לשמחה,
שהמצור יוסר ותבוא המנוחה.
שנדע לחבר בין חלקי האומה,
ונבנה יחד קומה חדשה, שלמה.

שחומות ירושלים יקומו שוב בגאון,
ובמקום בכי של אבל – יישמע קול של ניצחון.
זיכרון העבר יהיה לנו למצפן ודורש,
לשמור על הגחלת, על אותה האש.

בצל התו המהדהד:
בין שורה לשורה, במרווח השקוף,
מחפשת מילה שתעניק לי גוף.
העט מגשש על דף מיותם,
לוחש להשראה – אל תלכי לעולם.

ופתאום, מתוך השתיקה הדקה,
נחלצת שירה, כמו צליל מתוך שתיקה.
משפט מתעגל, נקשר לסולם,
הופך מנקודה – למזמור של עולם.

כאן המילים מסירות את כיסוי החול,
והנפש פוסעת בקצב מחול.
כי במקום בו השפה מסתיימת ועומדת,
שם המנגינה האמיתית – נלחשת, ונולדת.

בתי, אני רואה איך את הולכת בערפל,
מחפשת משענת, מחפשת קצת צל.
העיניים שלך דואגות מהמחר,
אבל אני כבר הייתי שם, לי כלום לא נסתר.

אני יודע את השקט שאת שומרת בפנים,
את המילים שאת בולעת מול שאר האנשים.
ראיתי את הדמעה שזלגה כשחשבת שאת לבד,
אני זה שהניח עליה את היד.

אל תנסי להבין את כל הדרכים בבת אחת,
אל תפחדי אם הצעד נראה לך קצת מעט.
אני הכל יכול, ואני איתך בכל תחנה,
שומר לך את כל מה שביקשת במתנה.

תני לי להוביל, הניחי את המשא הכבד,
הלב שלך אצלי, הוא לעולם לא יאבד.
לפני שבכלל ידעת שאת הולכת לקרוא לי,
אני כבר עמדתי שם, אמרתי לך: "בתי, את שלי".

"האם האושר נמצא במילים?" "רציתי לשתף אתכן במחשבה... הרבה פעמים אנחנו כותבות מתוך כאב, כי קל יותר להוציא את המועקה על הדף. אבל מה עם האושר? האם קל לכן לכתוב כשאתן שמחות, או שדווקא אז המילים נעלמות? בעיניי, המסע אל האושר עובר דרך היכולת שלנו לתת שם לרגעים הטובים הקטנים."
אם למשהו /י יש משהו להגיב...

טיפ "פחות זה יותר":
לפעמים אנחנו מנסות להכניס יותר מדי חרוזים ומילים גבוהות. השירים הכי חזקים הם אלו שמשתמשים במילים פשוטות שכל אחת יכולה להבין, אבל בצירופים שאף אחת עוד לא חשבה עליהם.

טיפ "המחסום הוא דלת":
כשאת מרגישה שאין לך מה לכתוב, אל תילחמי בזה. תכתבי על המחסום עצמו. "הדף הלבן שמביט בי", "המילים שננעלו בגרון". לפעמים השירים הכי יפים נולדים דווקא מהרגעים שבהם לא היה לנו מה להגיד.

טיפ "ציירת המילים":
אל תכתבי רק מה את מרגישה, תנסי לצייר את זה. במקום לכתוב "הייתי עצובה", תכתבי "השארתי את המילים על המדרכה הרטובה". כשאת נותנת לקורא תמונה, הוא נכנס לתוך הלב שלך הרבה יותר מהר.

@שיר-מורי כתב בטיפים לכתיבה | טיפים בלבד ללא שו"ת!:

ש לי שאלה-
איך אתן יודעות/ים במה לפתוח את השיר שאתן כותבות?
אני חושבת שיש לפתיחה ערך מאוד חשוב-
כי יכול להיות לי רעיון לכתיבה והכל....אבל אני לא יודעת איך אני מתחילה...
אני אתן דוגמה.

@אייצ-ית אמר בשירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה:

הוא נע על גבול דק-
בין אהבה לשנאה,
משנה מהלכים במשחק-
הופך את כל התמונה.

או-

@ריינבואו אמר בשירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה:

עמוס לי
דחוס
הכל טס
בלי היסוס
אין לנוס
זה פספוס

"שאלה כל כך נכונה. האמת שגם אצלי המנוע לפעמים קצת חורק בהתחלה...

אני חושבת שהסוד הוא פשוט להעז לזרוק את המילה הראשונה על הדף, בלי לפחד אם היא מספיק 'טובה'. לפעמים אני בכלל מתחילה לכתוב מהאמצע, מהנקודה שהכי כואבת או בוערת לי, ורק בסוף אני מגלה שהפתיחה הסתתרה בתוך השורות שכתבתי.

בדוגמאות שהבאת יש משהו מדהים – הן מתחילות ב'בום'. הן לא מחכות. לפעמים כשיש לי רעיון ואני לא יודעת איך להתחיל, אני פשוט כותבת לעצמי: 'מה אני מרגישה עכשיו?' – והתשובה הזו הופכת לשורה הראשונה.

אל תנסי לבנות שער מפואר לשיר, פשוט תפתחי את הדלת ותיכנסי. המילים כבר ימצאו את הדרך להסתדר מעצמן."

סוד הכנפיים:
עמדתי על בד, רועדת מול רוח,
מביטה בתהום שנפרשת למטה.
העולם לפעמים הוא מקום לא בטוח,
ואת מחפשת רק פינה שבה לא טעית.

ביקשתי משענת, ענף שלא יישבר,
חיפשתי יציבות בין גלים של סופה.
אך הקול הפנימי בתוכי שוב מדבר:
"המשענת שלך היא לא בחוץ, היא קרובה".

כי הציפור לא חוששת כשהעץ מיטלטל,
היא לא נשענת על חוסן העץ והבד.
היא יודעת שיש לה כנפיים, מעל
ומי שנתן לה אותן – לא ישאיר אותה לבד.

הכוח שלך הוא לא מה שאת אוחזת בידיים,
אלא האמונה שפורשת בך זוג כנפיים.

לדבר בלי קול:

יש מילים שקשה להגיד בלחישה,
הן כבדות מדי, הן נשארות בגרון.
הן מחפשות להן בית, פינה או תחושה,
בורחות מהשקט אל תוך הנייר והעיפרון.

הדף לא שואל, הוא רק מקשיב בסבלנות,
הוא לא קוטע באמצע, לא מבקש הסברים.
על השורות הלבנות, במין סוג של חירות,
הופכים הכאבים למקצב של שירים.

כי כשאני כותבת, אני לא רק מוציאה,
אני בונה לי גשר מעל סערות הלב.
המילים הן המפתח, הן הדרך היחידה,
לתת קצת מנוחה לכל מה שכואב.

מיתרים של שתיקה:

בין הצלילים שבוקעים מן החוץ, אני מחפשת נימה שתרעד בפנים. לא תמיד הקצב הוא זה שנחוץ, לפעמים המנגינה נמצאת בין המילים.

יש שירים שנכתבים בדיו של דמעות, ויש כאלה שנולדים מתוך השמחה. אבל היפה ביותר מכל היצירות, היא התפילה שעולה מתוך השתיקה.

מדריך למציאת השקט הפנימי:
כשמסביב הכל גועש והקצב רק עולה,
והלב שלך בפנים מרגיש קצת חולה,
כשמחשבות מתרוצצות כמו גלים בתוך סופה,
זה הזמן לעצור לרגע, ולהיות שוב יפה.

לא יופי של בגד, או מראה של פנים,
אלא יופי של שקט שנובע מבפנים.
הנה הדרך, צעד אחר צעד בנחת,
איך להניח בצד כל דאגה וכל פחד.

השער הראשון: הקשבה לנשימה

עצמי את העיניים, פשוט תני לעצמך להיות,
בלי צורך להספיק, בלי צורך שוב לחיות-
את הרגע הבא לפני שזה הגיע,
תני לנשימה שלך את הלב להרגיע.

הכניסי אוויר נקי, צלול כמו הטל,
הוציאו את המתח, תרגישי איך הוא קל.
כמו מפוח עדין שמנקה את האבק,
הנשימה היא הכוח לנצח כל מאבק.

השער השני: שחרור המחשבות

המחשבות הן כמו עננים בשמיים הכחולים,
לפעמים הן כבדות, לפעמים הן קלים.
אל תנסי לעצור אותן, אל תנסי להילחם,
פשוט תני להן לעבור, מבלי להתנחם-
בסיפורים שהן מספרות על מה שהיה,
או בדאגות המיותרות על מה שיהיה בבנייה.

תגידי להן "שלום", כמו לעובר אורח ברחוב,
ותחזרי אל הרגע, אל המקום הטוב.
את לא המחשבה, את השמיים הרחבים,
שבהם הכוכבים תמיד נשארים יציבים.

השער השלישי: נוכחות וקבלה

בכל פעם שהראש מתחיל שוב לנדוד,
תזכירי לעצמך שיש לך המון מה ללמוד-
על הכאן ועל העכשיו, על השקט המבורך,
שנמצא ממש כאן, עדין וכל כך רך.

את לא צריכה להיות מושלמת, או תמיד בשליטה,
מותר לך לפעמים פשוט להיות בהאטה.
השקט מחכה לך ברווח שבין המילים,
במקום שבו אין צורך להסביר או להשלים.

השער הרביעי: הבית הפנימי

בסוף היום, כשהאור קצת נחלש,
תבני לך בלב מקום בטוח וחדש.
ארמון של דממה, שבו את המלכה,
שבו הנפש שלך תמיד נשארת מחכה-
לרגע של חסד, לרגע של אור,
מקום שבו תמיד תוכלי שוב לחזור.

תחייכי לעצמך, חיוך קטן וסודי,
השקט הזה הוא שלך, הוא הכי ייחודי.
הוא לא תלוי באף אחד, הוא לא תלוי בדבר,
הוא המעיין שלך, שמעולם לא נגמר.

זכרי תמיד:
השקט אינו יעד רחוק שצריך לכבוש,
הוא השורש שלך, זה שצריך פשוט לאהוב וללבוש.
בכל פעם שתחפשי אותו, הוא יופיע מולך,
מחייך ומחכה, רק שתתני לו ללכת איתך הוא כאן בשבילך
.

זמן שבור ומתוקן:
באישון של לילה, בלי שום התראה,
הזמן השתנה, התחלפה השעה.
המחוג הקטן, בזינוק די פראי,
דילג על שעה – זה פשוט לא אחראי!

איפה הזמן? לאן הוא ברח?
השעון התקדם והלב קצת נמרח.
העין עצומה, הגוף עוד הוזה,
אך הבוקר הגיע – מי מוכן לזה?

קם כמו זומבי, מחפש את הקפה,
העולם כבר ער, האור פה יפה.
אך עמוק בפנים, במערכת הדם,
חסרה לי שעה של שקט מוחלט.

אך כשהערב יורד, יש פתאום הפתעה,
השמש נשארת, עוצרת שעה.
האור עוד מלטף את גגות הבתים,
וכולנו פתאום קצת פחות מותשים.

אז נכון שגנבו לנו זמן מהמיטה,
והבוקר נפתח במין תחושת חבטה,
אך מול שמש כזאת שמאירה את הלב,
הפסד השעה – כמעט לא כואב!

שירת מצולות
הוא קורא לך בשקט, בקול של מרחק,
עם ריח של מלח ורסיס של אבק.
הים הוא לא רק מים, הוא סיפור ללא סוף,
הוא המקום בו הרוח נושקת לחוף.

צלילה ראשונה:
צעד אחד פנימה, הקור מחבק,
העולם שמעל לאט משתתק.
רק רחש הגל, כמו דופק פועם,
מזמין אותך פנימה, עולם מנמנם.

אל תוך הכחול:
שם למטה, בחושך שמתחת לאור,
יש שקט שאין בו לא זיו ולא שחור.
להקות של כסף, דגים של זהב,
רוקדים בזרמים, גב אל מול גב.
אלמוג שצומח כמו יער קדמון,
שומר סודות עתיקים בתוך הממון.

התמסרות לגלים:
הגוף מרחף, אין משקל, אין כובד,
הנשמה פתאום בחופש עובדת.
המחשבות מתנקות כמו חול שנשטף,
כל דאגה וכל פחד – בזרם נחטף.

הסוף שהוא התחלה:
וכשתעלי חזרה, עם מלח על עור,
תביאי איתך את השקט הטהור.
כי הים הוא בית, הוא מראה, הוא עומק,
הוא מחזיר לחיים את הצבע והדופק.

אמרו לי תמיד: "תעמוד כמו צוק",
שהבכי הוא סדק, חולשה של תינוק.
שעצב הוא רעל, מראה לא יפה,
ושבכי זה חור שנפער בקפה.

"אסור לבכות", הם לחשו בתוך חושך,
כשהלב כבר ביקש קצת נחת ואושר.
"תנעל את השער, תהיה כמו פלדה,
אל תיתן לדמעה להסגיר חרדה".

אז בניתי חומות, ביצרתי עיניים,
מגדלים של איפוק שנגעו בשמיים.
הסתרתי סופות בתוך הריאות,
קברתי בפנים את כל הדמעות.

אך דווקא עכשיו, בתוך השתיקה,
הכאב ששתקתי הפך למועקה.
הבכי שלא זלג על הלחי,
הפך למחסום, למעין שבי ושחי.

כי מי שלא בוכה מול הרוח העזה,
מוצא את עצמו בתוך כלוב של גזירה.
אולי ה"אסור" הוא טעות שנמשכת?
הרי רק דמעה מנקה את השלכת.