אמרו לי תמיד: "תעמוד כמו צוק",
שהבכי הוא סדק, חולשה של תינוק.
שעצב הוא רעל, מראה לא יפה,
ושבכי זה חור שנפער בקפה.
"אסור לבכות", הם לחשו בתוך חושך,
כשהלב כבר ביקש קצת נחת ואושר.
"תנעל את השער, תהיה כמו פלדה,
אל תיתן לדמעה להסגיר חרדה".
אז בניתי חומות, ביצרתי עיניים,
מגדלים של איפוק שנגעו בשמיים.
הסתרתי סופות בתוך הריאות,
קברתי בפנים את כל הדמעות.
אך דווקא עכשיו, בתוך השתיקה,
הכאב ששתקתי הפך למועקה.
הבכי שלא זלג על הלחי,
הפך למחסום, למעין שבי ושחי.
כי מי שלא בוכה מול הרוח העזה,
מוצא את עצמו בתוך כלוב של גזירה.
אולי ה"אסור" הוא טעות שנמשכת?
הרי רק דמעה מנקה את השלכת.
