שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
(לא שלי)
אלף פילים
אל חנות חרסינה
נכנסו
וחמסו
ורמסונפלו חללים
כלי נוי מוויטרינה
נהרסו
נדרסו
נדחסוהוא ניצב מול חורבן
משותק, מאובן
פעם הייתה לו חנותלא רוצה להשתקם
רוצה להתנקם
לו רק תקרה הזדמנותלו יכול להכות
בשבט מלקות
רק אחד מאלפי מחריביםאת אותו פיל ראשון
שהיה הנחשון
והשאר-נסחבים ונלוויםהיה כלל וחוק
פיל מחרסינה רחוק
ואין מי שהעז לערעראך כשפרצה מוסכמה
אז נוצרה מהומה
האמבטיה צינן וקיררכי שובר הכל(ל)ים
גורר בלי מילים
אחריו-עדר פילים -
ישבתי לכתוב משו אתמול בלילה בסוף יצא שיר וזה התוצאה (אם למישו יש רעיון לשם לשיר אני אשמח)-
בית א'
אבא קשה לי ואני יודע שאתה שומע
כשאני צועק בלי קול משווע לעזרה
שאף אחד לא יכול לתת לי מלבדךאבא כואב לי במקום שרק אתה רואה
מרוב צלקות לא נשאר כמעט כבר לב
תרפא אותי תן לי להרגיש אותךפזמון
אבא תאיר לי את הדרך
תן לי רק סימן מה לעשות
אין לי כלום לקחת מעולם שאין לו ערך
תזכיר לי מה למה אני כאן ומה אני צריך להיות
אבא נשבר לי מבערך
להיות בחיים אבל לא ממש לחיות
על דבר קטן לשתוק לכרוע ברך
תגיד לי להיות אני לא לנסות להשתוותבית ב'
אבא חסר לי מה שרק אתה יכול לדעת
רגשות של כאב געגוע ואכזבה
מציפים את מה שריק מאהבהאבא בודד לי אך מרגיש כאילו אתה כאן
קר לי מבחוץ ומבפנים יש נשמה
עם ניצוץ קטן שלוחש לי הכל לטובהפזמון...
-
פוסט זה נמחק!
-
פוסט זה נמחק!
-
ילד של סופות שקטות
רוצה לכתוב דמעות
כמו זאב חי בלילות
צועק מבפניםאבל עכשיו רק באלי לברוח
מכל השקרים ואין לי כבר כח
לחיות עם אנשים אז תן לי לשכוח
מכל מה שהיה וכל מה שעבר
מה שכבר אמרו עליו טוב שנגמר
יודע תגלוי אבל גם תנסתר
האמת שאצלי זה כל מה שנשארילד של סופות שקטות
קשה לכתוב דמעות
כמו זאב חי בלילות
צועק מבפניםאחרי הכל אצלי זה לא עובר
אם תרצה תאמר game over
אני לא רק רואה אני גם זוכר
מי היה שם כשהייתי צריך עזרה
ומי אהב לראות שנכנסתי לצרה
העיקר בסוף לדעת מי הטוב ומי הרעילד של סופות שקטות
אי אפשר לכתוב דמעות
כמו זאב חי בלילות
צועק מבפנים
אבל עכשיו שובר את הגבולות
ממני אין יותר שתיקות
אני לא מהנשמות האבודות
שלא יודעות להתבטאות
ריקות מבפנים! -
פוסט זה נמחק!
-
אני לא משוררת אבל תמיד כשאני באה לים (בחיפה יש חופים נהדרים) עולים בי שירים ומילים ותמיד הים לוחש שירים רק צרכים להקשיב להם
תגידו לי מה דעתכם על השיר פעם ראשונה שאני מפרסמת שירעומדת על חוף
מול ים ללא סוף
גלים מתנפצים
עולים יורדים
לא מפחדים
סוכת המציל בודדה
אין מציל
אין עוזר
דגל שחור
ים סוער
השמים אפורים
הכול סוער
גם בלב פנימה
יש אפילה
קצת חשוך
איפה האור
אולי מחר תזרח השמש
ויאיר יום חדש
הגלים ירגעו
ינוח הים מזעפו
ואני אשוב לביתי -
זהו חיבור על כל אדם..שקיים בתוכו הילד הקטן ההוא ש'חטף' מכות. ההם שקוראים להם "הכיבשה השחורה" או "הילד השונה", "המוזר בכיתה". ו...לא נשכח את "המסכן שהתקלקל"....
סואו..
לפי שאתם תוקעים תגיות על אנשים...
ולפני שהסטיגמות עפות באוויר...
קחו שניה אולי לקרוא את הצד השני... זה יכול להפוך את כל התמונה.
ילד כאפות
הלילה ארוך-נראה שלא נגמר
הכרית ספוגה, הנשמה מדממת
זועק לשקט-רוצה לחיות כבעבר
חולצתי רטובה, דמעתי נושרתכמו עלה בשלכת עף
זרוק על הארץ יבש
כל יום בתוכי נישרף
למציאות הזו מתכחשאני ילד כאפות
לא כי אני רוצה
אני ילד כאפות
כי הגעתי לקצה
אני ילד כאפות
שמעצמו לא מרוצה
אני ילד כאפות
שאף פעם לא התרצהערכתם סלקציה-אני בצד הניטבח
העברתם עלי ת'אצבע ,אני כאוויר
כיוונתם קליע-אני חש במיטווח
אז אל תשאלו למה ברחתי מהעיר...הצבתם גבולות-אמרתם "מיינסטרים"
ניסיתי לחזור בדרך לא הכי מקובלת
הילכתי צולע בין הקודש לסטנדרים
אמרתם 'סגור' אתה נראה אחרת...אני ילד כאפות
לא כי אני רוצה
אני ילד כאפות
כי הגעתי לקצה
אני ילד כאפות
שמעצמו לא מרוצה
אני ילד כאפות
שאף פעם לא התרצהאז.. בסה"כ-
רוצה להטביע ת'דחף הראשוני
לחשוב בהיגיון של ראש בריא
רק אל תיתקעו לי מקלות בגלגלים
גם ככה סוערים בי שני יצרים.... -
פוסט זה נמחק!
-
פוסט זה נמחק!
-
מי שמכיר את הסגנון שירים שלי לעיל - ירים גבה, כי יפגוש כעת בסגנון אחר.
תמיד כתבתי על נערים ונערות בסיכון, כאלה שקצת-הרבה קשה להם.
אבל ממקרה שפגשתי מקרוב - הבנתי שלא רק הם סובלים. אלא כל המשפחה, או לפחות חלקה.
לעיתים החיצים מופנים לכיוון הלא נכון, ההורים לא מרוצים פתאום, כועסים ללא קשר, אולם הכל בשל התגובה 'התקה'. - הפניית כעס לאדם הלא נכון בשל נסיבות מסויימות.
כי באמת בתוכם - הם הכי אוהבים אותך שבעולם - אבל התגובה האוטומטית שלהם היא הראשונה שרצו להוציא על בנם ה'סורר' אולם שתקו, כי עליו לא יצעקו.זו לא אשמתי
נטול מרץ, אפס כוחות,
עיניו עודן מדממות.
הפגיעה, מילות שורפות,
ונשמתו בים דמעות.הוא שתק, גופו בהלם,
יודע כי הולך בתלם.
אבא צעק, והוא באלם,
כאבו נורא, חץ אל הגולם.הרכין ראש, בלע הגוש,
מאיים אותו לחנוק.
אוצר הוא בכח רגש כבוש,
חפץ לצרוח, לצעוק.מבטיח לך, אני לא אשם.
לוחש מדם ליבו לכרית השותקת.
זה אחי הסורר, יודע השם!
ולמה גם את לא צועקת??!!כש 'ההוא' נכנס הבייתה,
אבא דומם, רק מעפעף.
שאני אופיע, תתהפך הפלנטה,
כי אבא מותש מ'לשתוק'. עייף.אז הוא 'מפיל' הכל עליו,
שכן תם כוחו מבנו ה'קשה'.
נסיונותיו המרים יורה אליו,
יודע שיבלום, כי הוא 'שונה'.אבא תמשיך,
אני אנסה להבין.
אבא תצעק,
אני אחפש להכיל.זו לא אשמתך,
אבל גם לא שלי,
תעיד דמעתך,
כשהיא תיגע בשלי. -
פוסט זה נמחק!
-
בעקבות השיר של אייצית שנגע מאד לליבי נכתב השיר הבא.
הוא מדבר על אותו ילד בודד שחוץ מלשים אותו במצב שלו אף אחד לא עושה כלום...
היום גם הגעתי למסקנה מעניינת-
לפעמים אדם מאשים מישהו אחר בטעויות שלו, אולי הטעויות שהילדים האלה עוברים הם דווקא הטעויות של מי שלא רוצה לקחת את האשמה על כתיפיו?! קרי: מורים או מחנכים שלא ראויים ללמד וכד... ?!?!?!?
(אגב- מורים וכו זה לא חד משמעי, ואני לא באה להכליל, אבל יש הרבה מתוכם (שחוויתי בעצמי) שהוראה היא מהם והלאה.. עצוב..)
הרגשתי צורך עז לכתוב על הילד הזה שמחפש את עצמו בצומת ובמקום לדאוג לו רק מצקצקים כמה הוא טעה בדרך שלו בלי להבין שהטעות האמיתית היא למעוך ילד בלי להבין אותו...ב"טעות":
נושק לאדמה
מתלכלך במי תהום
שבוי בשנאה
כמו תלוי על גרדוםמנוצח בלי מלחמה
כידון קטן בידיו
חזה מנופח באוויר ההסתרה
משווה לו קומה בין חבריותלוי על בלימת הסובבים
והלה לא שווים לו
והוא כמו רוח קדים
מתפרץ נוטש וקם למרות שכלום בורק כמה שאריות אבק
של שנאה עצמית וביקורת
רק כמה דלתות מנופצות מהמאבק
שבו כ"שודד" הכתירו אותו במודעה בצומתרק כמה חברי-סיגריות
הנושקים לאדמת האנושות
רק כמה עונות בצורת
וילד אובד שנמעך ב"טעות"---** -
@אייצ-ית
מנגינתי
בזמנים של עצב, כמו בשמחה
מחפשת בתוכי את מילות הנשמה,
כשרוצה להביע כאב ואכזבות,
במקום בו המילים לא מספיקות,
לא מכילות, מצומצמות.
אז מגיע הלחן האינסופי,
בו נכנסות כל הרגשות, כל התחושות.
והמנגינה שיוצאת מתוכי,
מביאה נוחם ורוגע לנשמתי.הלחן הוא שפת ליבי,
לקל בוחן כליות ולב מנגינתי,
רק הוא באמת מבין אותי, רואה גם את הפנים,
את המילים שמרחפות בין התווים והצלילים.
זו שעת רחמים,
נוגעת בשערי שמים,
מהיכל הנגינה מושיטה יד אל היכל תשובה,
תודה לך אבי, על המנגינה.בזמנים של הסתר, כמו בגאולה,
מתפרצות מתוכי מילות התפילה,
כשרוצה להודות על הרע ועל הטוב,
במקום בו המילים כה מבקשות,
כה נוגעות מתחננות.
אז מגיע הלחן, מציף אותי,
חובר הוא להודיה, לשבח, לבקשות,
והמנגינה שמלווה את תפילתי,
מעוררת את נשמתי.
