אני אדיש,
תליתי שלט.

אני אדיש,
סיפרתי בשקט.

א נ י - א ד י ש.
הסברתי לדמעות.

א-נ-י א-ד-י-ש.
צעקתי, כשהלב רצה לבכות.

ועכשיו אני אחד כזה,
כלום לא יעזור.
זה אני שלא'כפת לו,
ואי'פשר לחזור.

ות'אמת שזה קשה,
לשחק אותה קשוח.
ולפעמים קצת רוצה,
כשעצוב לי לצרוח...

אבל לא'מסוגל,
שיראו אותי רגיש,
ושלא תתבלבלו,
זה אני- ה א ד י ש.

||אדישות, לפעמים, זה לא חוסר רגש, או אחד שלא נפגע ולא מזיז לו כלום....
הרבה פעמים זה הגנה על עצמנו, מחוסר הבנה, מזלזול ברגשות שלנו:(

ואל תאמינו אפעם לאפחד, גם אם אומר לכם אני, אין לי רגש, לא לוקח ללב ולא אכפת לי...
כי הרבה פעמים יש להם בפנים אוקיינוס של רגשות שמכל סיבה שלא תיהיה הם בוחרים להקפיא אותו...||

על הקצה---

על הקצה,
בין ארמון לתהום.
רוצה, לא רוצה,
זה בא לי פתאום.

על הקצה,
נפערו שם סדקים.
מחפש, לא מוצא,
ענף אחד עם פרחים.

על הקצה,
מתנדנד כבר שנים.
מנסה, מרצה,
פוצע שוב את הפנים.

על הקצה,
ביד חוט שנקרע.
נכנס ויוצא,
מהטוב אל הרע...

. . . . . . .

שם אני עומד, מגרד את הגבול.
מתרחק מתנתק.
מתחבר לבלבול.
שם אני עומד, מול תהום, כבול.
עם פחד משתק.
מחכה שיבוא מבול...

זה רק אני,
והמעיל האדום שלי,
שהיום, הוא אדום מתמיד.
זה רק אני,
עם מחול השדים שבי,
והטעם, חזק מאי-פעם, עמיד.
זה רק אני,
ותמונה בודדה שיצרתי,
בכוח המשכתי נותן בה חיים.
זה רק אני,
לבד על ההר נשארתי,
רואה איך כולם הפכו שתויים.
זה רק אני,
בתוך סירה מנייר שבניתי,
אך יפה היא מאלף בתים אחרים.
זה רק אני,
ומסכה, אחת זולה, שקניתי,
כשניסיתי להיות 'אחד מהספרים'.

כן, זה אני,
ההוא מהצד האחר, המוזר.
וביננו חלל ענק של מילים.
תמהוני,
תקוע בחדר קטן, מפוזר.
אבל נקי, מכל אותם כללים.

לבד,
בלי שאלות,
הסברים,
חיוכים.
לבד,
בלי הצגות,
דיבורים,
אנשים.
לבד,
רק אני ואני,
עם שקט,
ושחור.
לבד,
לדבר לקיר,
שיבלע,
הכול.
לבד,
בלי מחשבות,
והמוח,
ריק.
ל-ב-ד,
עם אלפי מנגינות,
בחלל,
השקט.

אל תנסו למלאות כל דקה,
במילים.
אל תפחדו מהשקט הוא בא,
בגלים.
אפשר לאהוב גם בלי,
מהומה.
רוצה אתכם פה לידי,
ב ד מ מ ה----

||כתבתי את זה בסוג של מוזה כזאת... ואני מאמינה שיש עוד כאלה, שלפעמים רוצים רק. להיות. ל-ב-ד.
א ב ל- לא תמיד המציאות מאפשרת את זה, במיוחד לא שהלבד הזה פוגע באחרים...||

כתבתי את זה סתם ברגע של געגוע, כזה שמציף את כולך ואין מה לעשות רק- להתגעגע...

געגוע.
למה שהיה,
ונגמר.
זיכרון שעדיין,
נשמר.
כבר שבוע.
הלב מתעקש,
להרעיש.
הדף מתקשקש,
מתיש...

געגוע.
רק עוד פעם,
לחזור,
קצת לדבר,
לסגור.
לא רגוע,
הראש חושב,
מבלבל.
הזמן לא עוזב,
מתסכל...

ומנגינה שמתפזרת,
בשקט... נוגעת.
עוד רגש שוזרת,
אני, מ ת ג ע ג ע ת...

אתה יודע,
שכבר עייפתי,
ואני לא מבין לאן זה הולך.
עייפתי,
אני מתנקה ושוב מתלכלך.
אתה יודע,
שכבר הלכתי,
ואני לעצמי זה סוגשל מלכודת.
הלכתי,
ואיך עוצרים? כי בא לי לרדת.

אתה יודע,
שפעם בכיתי,
גם אם עכשיו נגמרו הדמעות.
בכיתי,
כמו ילד שלא מצליח לראות.
אתה יודע,
שפעם נלחמתי,
לצאת מהפחד שסוגר בקירות,
נלחמתי,
אבל עדיף לבד, ממילים שבורות...

רק אתה יודע,
איך בשקט מגעגוע נחתכתי.
אתה יודע,
כשאני כבר שכחתי---

||@אייצ-ית אמר באתגר כתיבה 13 : ):

תכתבו לנו את הבט שלכם...את התובנות או התוצאות של חיים ללא מוזיקה...

תובנות...איזה... התובנה היחידה שאפשר לעשות גם ת'בלתי אפשרי....
(אני כותבת את זה אחרי שבוע וחצי בלי מוזיקה אז תקבלו בהבנה..)||

כמו לחצות את הים,
עם תרמיל ומקל.
כמו לצעוק על כולם,
בלי לקלקל.
כמו לשפוך ת'נשמה,
ועדיין לשתוק.
כמו לחיות בשממה,
ולדעת לצחוק.

כמו לקטוף פרח בלי גבעול,
לגדול בלי לדעת לשאול,
כמו חלל שמגיע עד התהום,
ילד שהרסו לו ת'חלום.

כמו לחיות ת'עבר,
ולהיות בעתיד.
כמו עוד יום שנגמר,
ואין מה להספיד.
כמו בדמיון כמעט לגעת,
ולהתעורר מסיוט.
כמו להיסחף בלי לדעת,
להרגיש כמו קישוט.

כמו לעבור עוד שבוע,
ולא להיכנע לטירוף.
כמו לחיות עם געגוע,
לנגן ת'כאב החשוף.

עוד מעט-
אאסוף את עצמי,
חתיכה חתיכה, לתמונה שיצרתם.
אאסוף את עצמי,
בדיחה חרוכה, לחלום שציירתם...
אאסוף את עצמי,
לשק חבטות, ההוא שמרוט מפעם.
אאסוף את עצמי,
עם יומן חרטות, מילים חסרות טעם.

עוד מעט-
אשוב אל הבוקר,
עייפה מעוד קרב ואין מקום מנוחה.
אשוב אל הבוקר,
והכאב שצרב, עדיין מבקש סליחה.
אשוב אל הבוקר,
כמו חייל בתבוסה עם שקית של דמעות.
אשוב אל הבוקר,
ילדה במנוסה, ראש מורכן ועיניים כהות.

עוד מעט-
אחזור מהמדבר,
ריקה.
וכל רוח חולפת תצא בשריקה.
אחזור אל עצמי,
שותקת.
וצלילים ישנים ישחקו בי תופסת...

עוד מעט---

שמים------

השמים הם הגבול,
והם גם עדיי,
לדברים שעברתי,
אינספור בחיי.

בלילות חשוכים,
יש ירח שומר.
מצע של כוכבים,
מלמעלה זוהר.

בימים גשומים
השמחה פורצת
כשהשמים אפורים
והארץ נוצצת

עננים מרהיבים,
אי אפשר להוריד ת'עיניים.
אני על הקרקע,
אך ראשי וליבי- בשמים.

לראות את האופק,
בין שמים לים.
להרגיש את הדופק,
שבשקיעה הכל נעלם.

אין מקום בלב,
להכיל את כל היופי.
נעלם כל כאב,
מול רקיע מלא אופי.

בוא נחיה את היום,
כאילו עכשיו נברא העולם,
נתחיל מחדש לחלום,
נלמד איך לנשום.

בוא ננצל את היום,
כאילו מחר הכל נעלם,
נפסיק לחפש מקום,
עם קסם מושלם.

בוא ניקח כל דקה, נפרק,
ונרכיב מחדש.

בוא נשב ונספור ת'שניות,
נוציא מהם דבש.

בוא ננשום עמוק ת'רגע,
בלי דאגות על מחר.

בוא נהפוך תי'ום לאחד כזה,
שלנצח נשאר...

אם רק היינו מנסים באמת לראות ת'דברים מהצד השני,
ולחשוב לפני שזורקים מילים---

איך ככה בלי מחשבה,
סגרתם לה בפנים.
בלי לגלות קצת הבנה,
צחקתם לה על החיים.

לא האמנתם למילים,
גיחכתם מול דמעות,
דרכתם על הפצעים,
שברתם ת'לב לחתיכות.

לא ניסיתם להיכנס לה ללב,
לראות באמת מה כואב,
לא הקשבתם בשביל לשמוע,
רק לענות, לרמוס ולפגוע.

אם רק הייתם מנסים,
לאהוב בלי תנאים.
אם רק הייתם מבינים,
מקבלים מאמינים.
אם רק הייתם שותקים,
במקום לזרוק חיצים.
.
.
.
.
אם היינו קצת יותר רגישים...

מה שהיה- היה,
לא הכל אפשר לתקן.
מילים הם כמו ירייה,
תחשוב טוב לפני שאתה טוען---

זה אני הגיבור,
אוהב את עצמי,
נלחמתי לבד,
בדובים.
זה אני הטיפש,
שפיזרתי מילים,
לאלה שבצד,
רעבים.
הבאתי הכל,
למי שרצה,
וגם כשכאב,
שתקתי.
צעקתי בקול,
וההוא ששמע,
זרק ת'זהב,
שחילקתי.
ועכשיו הקירות,
גם בלי לדבר,
יורקים ת'אמת,
שמכרתי.
יושב מנסה,
חלקים לחבר,
לפאזל שחצי כבר,
איבדתי.

כל מוזיקה שנוצרה על ידי אמן ישראלי תחשב למוזיקה ישראלית,
יש רוק ישראלי, היפ הופ ישראלי ועוד...
(כמו שכל אחד שנולד פה הוא ישראלי ולאמשנה אם הוא גבוהה, נמוך וכו....)

אבל שירים בסגנון ישראלי זה פשוט שירים ישראליים, צבריים, בעברית פשוטה...
היום זה מתבטא בזמרים כמו חנן בן ארי, ועוד... (אפילו ריבו ונתן גושן זה לא בדיוק ישראלי... וגם לא כל השירים של חנן...)

||אין היום בקושי מוזיקה ישראלית... לדעתי לפחות, זה יותר שירים מפעם, שירי ארץ ישראל, נעמי שמר, יהורם גאון, אריק אינשטיין וכו'....||

חלאס עם הפינגפונג הזה... שיגעתם... שום זמר ממה שהזכרתם לא שר סגנון ישראלי...

כמה אפשר לשתוק,
שסוער.
כמה אפשר להסתיר,
שבוער.

אולי פחדת לעמוד,
מול בלבול.
שנים צברת ערימות,
של תסכול.

התמכרת לסרטים, לדימיון,
הפרוע.
חשבת שלנצח תוכלי לחלום,
לשקוע.

לעשות עקיפה,
למה שמציק.
להיכנס לבועה.
שרק תצדיק.

אבל-
בלי לשאול, התפוצץ כמו סופה,
והשאיר אותך ריקה, חשופה---
הרס. פרק. ניפץ. שבר.
טלטל. בלבל. עלייך גמר.

שנים של שתיקה,
הסתיימו בצרחות.
שנים של הדחקה,
של רצון לכסות.

ועכשיו- שהכל נעלם,
שקטו הרוחות,
דמם העולם.
עכשיו שנשארת בלי הגנה,
את רואה,
שיש מקום,
לסערה---

כמו כולם גם אני,
שורד.
עוד תמונה על קיר,
עובד, מורד.

כמו שמש גם אני,
שורף.
ועוד ענן שעובר,
מסתיר, דוחף.

לא יכל עוד לחכות,
יש רכבת, נוסעת...
נשבר לי משתיקות,
וממילה ששוסעת...

יום נגמר ואני סוגר,
ת'מחברת.
שורט, בועט בשורות,
שומר למזכרת.

מנסה לתפוס בתמונה,
שאבדה.
מחפש אחר תשובות,
למציאות שבגדה.

ואם יש טיפה של כוח,
תראה לי סימן.
נמאס לי ממך לברוח,
כבר לא'ידע לאן...

ושוב את נשאבת,
למעגל של,
קסמים.
מתיקות מערפלת,
משכיחה...?!
ת'מילים.
איך שהבטחת בדמעות,
עוד פעם אחת,
אחרונה...!
ואיך שצלפו הזכרונות,
בגעגוע ששורף,
ת'נשמה...
.
.
.
(ושוב--- ושוב--- ושוב---)

||סוגשל מזוכיסטיות... (או פשוט יצורים אנושיים) נהנים מדברים שגורמים לנו להרגיש טוב, וברגע שנגמר זה חסר, כואב, וריק, וכמה שנבטיח לעצמנו שז ה ו, זה יחזיק עד הפעם הבאה...

(אני אוהבת שירים קצרים, שבלי מילים מצליחים לבטא, אבל אני אני אפעם לא מצליחה לעשות את זה... אז מקווה שתבינו... (למרות ש 12 זה לא כלכך קצת...)

||

מחכה-

עדיין,
כאילו לא עברה שנה,
ונמחקה לה תמונה ישנה.
כאילו הפרח לא יבש,
והכל שמור בצנצנת דבש.
עדיין,
כאילו החורף לא עבר,
והקיץ המזיע חלומות קבר,
כאילו הרוח רק מלטפת,
והבדידות בשירה מתעטפת.
עדיין,
כאילו שנמס בלב הכפור,
ולא נושמים אותו אוויר אפור.
כאילו שעוד אפשר לחזור,
והמילים לא חלולות כמו צינור.

עדיין,
למרות שהשמש שוקעת,
ותפילה בקושי בוקעת.
למרות שהאמון כבר נשחק.
והרגש הוא כמו משחק.

עדיין,
כל יום מול הזריחה,
ושדות שמחזירים בשתיקה,
כמו ניצנים בפריחה,
וליטוף של גשם, כמו נשיקה,

עדיין,
אני,
מחכה---

טוב אני הראשונה שיעלה....
לא'ידעת אם זה היה הכוונה אבל זה מה שיצא...

ראיתי ת'צמי מול המראה,
למדתי להשלים עם התוצאה,
הרגשתי כמו מים לכמה רגעים.
זורמים, שקופים, מרגיעים, חיים!

אז בא גל עכור ואיים לשטוף,
עד שהיה נראה- זה מסתדר,
שוב להחזיק חזק שלא יסחוף,
וישאיר הרס שרק מצטבר.

מכל כיוון צעקו לי לוותר,
זה לא בשבילך, צריך יותר.
שמתי אוזניות לא לשמוע,
זה משו מתוכי מנסה לגדוע.

לא יודעת מה לעשות,
מתפוצץ הראש ממחשבות,
קול קטן קורא לי הילחמי,
אל תוותרי בקלות, תעבדי.

לא רוצה לשמוע, לא לראות.
לשכוח מהכל, שיפתרו הבעיות,
אך גם אם אתעלם ואכנס לבועה,
כשהיא תתפוצץ, אחזור לאותה נקודה----

אם הייתה לי אפשרות,
להרים דגל לבן,
לא כי נכנעתי.
התעייפתי להילחם עם העולם.

אם הייתה לי אפשרות,
לדבר עם היקום,
לספר שפרשתי.
נגמרתי מלחפש ו ה כ ל נעלם.

אם הייתה בי חוכמה,
להסתיר ת'טיפשות,
להתמכר לחורבן,
לוותר על מה שלא בא בקלות.

אם הייתה בי חוכמה,
להפסיק לנסות,
להישאר הקורבן,
של הלב, של עצמי, של העצלות.

אבל - אין לי ת'אפשרות,
ולא הייתה בי חוכמה.
רק הקיר סובל בנאמנות,
ומחזיר לי בדממה...

אז-- רק לעדכן ת'עולם,
אני הרמתי דגל לבן...

יש את השיר במדבר עם העיבוד של @Y-A-M-music ממש יפה
(זה השיר הכי טוב שלו...)
יחיאל-אפיק-amp-איתי-דוד-במדבר-remix-y.a.m.mp3

אני פה השולט-
איתי דוד אני פה השולט - [Prod. by SHINER].mp3

מי משוגע-
איתי דוד מי משוגע -itay david mi meshuga.mp3

שווה להקשיב…
הוא ממש טוב!