שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
יש לי בעיה קטנה
שלא כל כך זוכרת מי אתה
מנסה לרצות אותך
שוכחת שאתה רוצה לעשות לי טוב.יש לי בעיה קטנה
שמשהו בי חשדן נורא
אני מחפשת לרצות אותך
רק בשביל לא להתחייב, לא לחיות.ואיכשהו אמרו לי,
שאתה רוצה,
שאני אחיה אמיתי,
שיהיה לי טוב באמת.והטוב היחיד,
הוא דרך המצוות.
לוקח זמן להבין,
אבל רק הן נותנות לחיות.אתה לא רוצה שאשמור מצוות כדי לרצות אותך
הרי אתה כלל לא חסר
ומה תפסיד אם אחטא או אחלל שבת?
ברור שהכול עניין אחר...אתה רוצה שיהיה לי טוב
לכן ציווית לשמור מצוות
הטוב זה העניין הבסיסי.אני רוצה לעבוד,
ובאמת שגם זה טוב.
השאלה מהו הקול הפנימי.אני עוד רוצה לעבוד אותך מתוך מקום כזה של...
רק תניח לי, לנפשי.
אני עוד לא כל כך זוכרת שכל מה שאקיים-
יהיה בעצם בשבילי.אם רק אזכור
שאתה זה הטוב
ייעלמו לי כל הקונפליקטיםאוכל כבר לחיות
לא אנסה עוד למרוד
כי אבין את טעם החיים. -
מגששת את הכיוון, מאבדת
נשברת ושוב נופלת
אך לא מתייאשת
את פצעיי חובשת
את דמעותיי מוחקת
וליבי מתקנתוהעיקר מחפשת
את השביל הנכון
הדרך אל הטוב
נקודות של אור
בתוך החושך הגדולמחפשת כוחות לשאוב
מדלגת מעל עוד בור
רוצה להשיל מעליי כל עוללהרגיש חופשיה ומאושרת
את האמת שבתוכי מוארת
שיש מי ששומע את תפילותיי
ונותן מזור לכאביי. -
****נְקִישׁוֹת
וְאָז
בְּרֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט
נְקִישׁוֹת
חֲזָקוֹת כָּאֵלֶּה
מַתִּישׁוֹת
מִי שָׁם שָׁאַלְתִּי
וְהַתְּשׁוּבָה מִמֶּנִּי הִתְחַמְּקָה
וְהֵם חָזְרוּ לְאַט
פּוֹרְקִים אֶת הַמּוּעָקָה
מִי אַתֶּם ?
מִי שָׁלַח אֶתְכֶם ?
צָעַקְתִּי נוֹאָשׁוֹת
וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וּפָרַץ הַכְּאֵב
וְהֶחֱרִישׁוּ
הַדְּפִיקוֹת שֶׁבַּלֵּב**** -
מחפשת מקום
תחנה הומה.
אנשים רצים, ממהרים –
לכל אחד יעד,
תרמיל, כיוון,
מטרה.
ובתוך כל זה – ילדה.
מעיל דק, טישו מקומט.
אין לה הרבה.
אין לה כמעט כלום,
רק דרך שלא נגמרת.
עולה, מתיישבת,
מנסה להניח ראש,
לנשום רגע.
תחנה סופית – והיא יורדת.
לא מפני שהגיעה,
רק מפני שנגמר.
מסתובבת, מביטה,
ושוב עולה.
לא אכפת לה לאן הנסיעה.
יש לה רק בקשה קטנה:
כיסא לשבת,
מזגן, ושקט.
לא יותר.
היא לא מחפשת מותרות,
לא מבקשת מתנות –
רק פינה אחת
שאפשר לקרוא לה
מקום. -
שירת מצולות
הוא קורא לך בשקט, בקול של מרחק,
עם ריח של מלח ורסיס של אבק.
הים הוא לא רק מים, הוא סיפור ללא סוף,
הוא המקום בו הרוח נושקת לחוף.צלילה ראשונה:
צעד אחד פנימה, הקור מחבק,
העולם שמעל לאט משתתק.
רק רחש הגל, כמו דופק פועם,
מזמין אותך פנימה, עולם מנמנם.אל תוך הכחול:
שם למטה, בחושך שמתחת לאור,
יש שקט שאין בו לא זיו ולא שחור.
להקות של כסף, דגים של זהב,
רוקדים בזרמים, גב אל מול גב.
אלמוג שצומח כמו יער קדמון,
שומר סודות עתיקים בתוך הממון.התמסרות לגלים:
הגוף מרחף, אין משקל, אין כובד,
הנשמה פתאום בחופש עובדת.
המחשבות מתנקות כמו חול שנשטף,
כל דאגה וכל פחד – בזרם נחטף.הסוף שהוא התחלה:
וכשתעלי חזרה, עם מלח על עור,
תביאי איתך את השקט הטהור.
כי הים הוא בית, הוא מראה, הוא עומק,
הוא מחזיר לחיים את הצבע והדופק. -
נוסחת ה"טרמפולינה"
כישלונות,
נפילות,
צניחות,
נחיתות.פתאום חווה-
התייאשות,
התכנסות,
אי נוחות,
עייפות,
תשישות,
כבדות.חוסר ההצלחה-
מכה בי,
פורד לפרודות
את שבי,
מעייף, מרסק
מתיש, מרטיט.כשלון-
זה לא עוד
חוסר הצלחה-
זה עוד צעד-
לעבר הפסגה!.גם שנראה לך-
שנפלת,
צנחת,
זכרי-
שנפילה-
היא כמו טרמפולינה,
נחיתה רכה-
לעבר הקפיצה הגבוהה! -
מיתרים של שתיקה:
בין הצלילים שבוקעים מן החוץ, אני מחפשת נימה שתרעד בפנים. לא תמיד הקצב הוא זה שנחוץ, לפעמים המנגינה נמצאת בין המילים.
יש שירים שנכתבים בדיו של דמעות, ויש כאלה שנולדים מתוך השמחה. אבל היפה ביותר מכל היצירות, היא התפילה שעולה מתוך השתיקה.
-
לדבר בלי קול:
יש מילים שקשה להגיד בלחישה,
הן כבדות מדי, הן נשארות בגרון.
הן מחפשות להן בית, פינה או תחושה,
בורחות מהשקט אל תוך הנייר והעיפרון.הדף לא שואל, הוא רק מקשיב בסבלנות,
הוא לא קוטע באמצע, לא מבקש הסברים.
על השורות הלבנות, במין סוג של חירות,
הופכים הכאבים למקצב של שירים.כי כשאני כותבת, אני לא רק מוציאה,
אני בונה לי גשר מעל סערות הלב.
המילים הן המפתח, הן הדרך היחידה,
לתת קצת מנוחה לכל מה שכואב. -
סוד הכנפיים:
עמדתי על בד, רועדת מול רוח,
מביטה בתהום שנפרשת למטה.
העולם לפעמים הוא מקום לא בטוח,
ואת מחפשת רק פינה שבה לא טעית.ביקשתי משענת, ענף שלא יישבר,
חיפשתי יציבות בין גלים של סופה.
אך הקול הפנימי בתוכי שוב מדבר:
"המשענת שלך היא לא בחוץ, היא קרובה".כי הציפור לא חוששת כשהעץ מיטלטל,
היא לא נשענת על חוסן העץ והבד.
היא יודעת שיש לה כנפיים, מעל
ומי שנתן לה אותן – לא ישאיר אותה לבד.הכוח שלך הוא לא מה שאת אוחזת בידיים,
אלא האמונה שפורשת בך זוג כנפיים. -
בצל התו המהדהד:
בין שורה לשורה, במרווח השקוף,
מחפשת מילה שתעניק לי גוף.
העט מגשש על דף מיותם,
לוחש להשראה – אל תלכי לעולם.ופתאום, מתוך השתיקה הדקה,
נחלצת שירה, כמו צליל מתוך שתיקה.
משפט מתעגל, נקשר לסולם,
הופך מנקודה – למזמור של עולם.כאן המילים מסירות את כיסוי החול,
והנפש פוסעת בקצב מחול.
כי במקום בו השפה מסתיימת ועומדת,
שם המנגינה האמיתית – נלחשת, ונולדת.
