שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
-
-
ותאמת שקצת קשה לי
ההסוואה קצת מסתירה
החיוך המידי רחב הזה
מסתיר חלקה קשהביטחון עצמי מופרז
מדחיק מתחת לכד
רגשות שלילים
שמפחדים להשליםבתוכי יש מרגל
שוב ושוב בי בוגד
מכניס בי מחשבות מחלישות
נמלה קטנה הופך לגבעותושוב אני מתפללת
שאכבוש את הרובע
אך לא מאמינה שאצליח
לצאת בלא פגעמנסה להבנות ולהתחזק באמונה
יודעת שרק הוא מצייר את התמונה
אני רק צובעת אותה
השאלה באיזה צבעים
מקווה ומתפללת לאלוקיםאך שוב נשארת בפינה מבחירה
כי בעצמי אין אומץ ואמונה
אולי אצליח בשנה הבאה?!אם אמונה אכבוש הרים
אבל איך אצליח להלחם
אם בעצמי אני לא מאמין?כשם שצריך אדם להאמין בד'-
כך צריך אדם להאמין בעצמו! -
****גם ציפורים ****
זה עוד סיפור
של מלחמה מתישה
בין אדמה לשמיים
נוסע מהר בתחנות הזמן
לברוח מכאן
לא חשוב לאן
פתאום נפלה לידי
פתקא מהשמיים
הכתב ברור
הכל כבר כתוב
חיים ............
הם לא שחור לבןפזמון:
דע לך בני
שכל הזמן שהנר דולק ...
האור חוזר
אליך חודר
ואפשר עוד לתקן
גם ציפורים נודדות שביום פורשות כנף ....
לעת ערב
מוצאות את הדרך
חזרה אל הקןאך מה אעשה הלכה למעשה
אם נדבר ביננו
רחוק מתשובתי דברי משובתי
בלילות רודפים אותי
התעיף עיינייך בו היה ואיננו
דודי דופק יום יום
על דלתי
לדרוש בטובתיפזמון : דע לך בני שכל הזמן .....
ושוב אין לי שום תרוץ
להפסיק לרוץ ..........
עוד יום
עוד חודש
עוד שנה
גם רגע חיים הוא מתנהפזמון : דע לך בני שכל הזמן .....
{יש לשיר הזה גם לחן -- עובד על זה בימים אלו }
-
לא שלי
ראית את התמונה?
איזו?
נו, של האוטובוס.
מה? זה אוטובוס?
גרוטאה עדין על זה...
מצחיקה! זה כל היופי.
פה טמון הגרעין,
זו תמונה ישנה
מלפני...
היא נלקחה מהמוזיאון!
כן? עכשיו זה מתחיל להרשים!
...
אולי נפסיק להסתכל
על הכאן,
על המעודכן.
נחזור קצת לעבר,
נחזור למקורות
נתחבר לשורשים,
ונבין שהם היופי
הטמון בתמונה. -
רק כמה מילים לפני שאתם קוראים את המילים הבאות,
הם נכתבו בעקבות מה שכולנו עוברים בחודשיים האחרונים,
ובפרט אחרי האסון שנהרגו חטופים מאש כוחותנו,
זה מרגיש כמו דרמה זוועתית ביותר, שכולם מתים בסוף,
אתה מאבד עשתונות מרוב טירוף,
אבל פתאום קלטתי, חלאס לחפש מה צריכים להתחזק ולהגיד תהילים ולחשוב שזהו,
את כל זה השם עשה, בשבילי!
הוא רוצה שאני יקשיב לו ואז הוא יקשיב גם לי,
ומה הוא מדבר אלי, ומה אליך??
כל אחד יודע בעצמוהלב מתפחלץ
הכל כאן משוגע
במקום להחלץ
יגון וגם תוגהחפץ רק להטיח
את הראש בקיר
לתפוס את השטיח
לזעוק בכל העירמסתכל בלבן שבעין
רואה שחורות
איך למרות כל זאת עדיין
רואים את המראותושום דבר לא עובד יותר
לא ירוק לא הזרקות
לאן השם חותר
עם כל האזעקותבסוף אני הכתובת
אני כאן האשם
מפסיק לחפש סביב
חוזר אליך, השםמושיט אליך יד
תחזיק אותי חזק
מקשיב לקריאתך
תקשיב לקריאתי -
בס"ד
'איתך, באש ובמים'אבא, היצר הוא עליי גדול
תחזיק אותי שלא אפול
כי מי אני פה בלעדיך,
בשר ודם, עפר מין אדמתךאבא, אני איתך באש וגם במים
אתה יודע ש_אני לא מרים ידיים
ואם מרים, זה רק אל השמייםאבא, עזור לי לגבור על כל מכשול
רק אתה זה שיכול
כי מי אני פה בעולמך-
ייצור שנלחם לעשות את רצונךאבא, אני איתך באש וגם במים
אתה יודע ש_אני לא מרים ידיים
ואם מרים, זה רק אל השמיים
-
שיר שכתב הרב ליאור אנגלמן
האיש באולפן\ליאור אנגלמן
לאיש באולפן זה לא היה קורה
האיש באולפן מיד היה מזהה,
מה הבעיה לראות דגל לבן
עם האור היפה שמאיר באולפן.האיש באולפן - הרבה הוא עבר
ויש לו דסקית חטופים על הצוואר,
הוא חד כתער ומבטיו קשים
הוא אלוף העולם ב"אני מאשים".האיש באולפן מעולם לא טועה
הם הרימו ידיים מיד הוא רואה.
לאיש באולפן אין טנק וכלים,
אבל בלי כונה הוא הורג במילים. -
אופניים
החיים כמו אופניים
נוסעים מתגלגלים
כלום לא יקרה גם משמים
אם לא תאיץ בגלגליםעליות וירידות
הכל תלוי בהסתכלות
בחר את נתיבך
ואל תנהג בו בסכלותאם תטה את מבטך
אל השדות ליד
תגלה - נשארת לבדך
ובלי דבר בידהחזר אור לסובבים
פנס דרך תהיה לרבים
שלא ירמסוך עוברי דרכים
וסתם כי יש לך ערכיםהקפד לעצור
לבחון את המסלול
שלא תעבור
תפספס את הפיתולואם תהנה
מהדרך, מהקשיים
תוכל להעפיל
אל על, לגבהים
תגיע לפסגה -
כן, אלו החיים. -
נמאס לה למחות דמעה
לעודד כל הזמן את עצמה
לאטום אוזניים מול האשמות
על כל אותם הכישלונותהיא רוצה לצרוח
לקחת את רגליה ולברוח
לעולם שאוהב רגישים
שמעיף מבט גם לחלשיםיודעת שהוא לא קיים
הוא נמצא רק בחלומות
שם היא מלכת העולם
בוחרת לכולם את התגובותשם יש לה במה
להוציא את כל הטוב שבה
להראות כמה היא גדולה
לשאול מי רוצה להתמודד מולהאך בסוף תמיד בה הבוקר
ונמחקים החלומות היפים
ועוד פעם הלב דוקר
והיא חוזרת לחיים המעייפיםובליבה נושאת תפילה
שיבוא מלאך בשבילה
שיזכיר לה את האמת כולה
כמה היא טובה וגדולה. -
לא שלי
אני לא מאמינה.
פספסתי!
איך זה יכול ליהיות?
הפתק היה בידיים שלי
כל הזמן.
היה כתוב בו
איפה אני צריכה
לרדת.
אז למה?
למה פספסתי את
התחנה?נרדמתי בשמירה
כן, פשוט כך
נרדמתי, ישנתי.
נכון, הייתי מותשת
ועדיין, היה אסור לי
להירדם
הנה, החמצתי
הפסדתי את התחנה.
כי יש מקומות
שבהם אסור לישון,
יש רגעים
שאסור להחמיץ,
ויש תחנות
שאי אפשר להפסיד. -
שיר כואב שכתבתי בעקבות המלחמה
את הילדה הקטנה
שנהרגת בלי סיבה
ממחבל נורא
שאין לו רגש ונשמה
ופשוט בך ירה
התמונות שלך
עוברות מול העיניים
הלב שורף
רק מלחשוב עליך
על החיוך המתוק
על הצחוק המתגלגל
קשה לשיגרה
בלעדייך להתרגל
לחשוב שיכלת
להקים משפחה
ופשוט לנצח
תשארי ילדה
כואב לי לראות
ילדים קטנים
הולכים לגן
ואני יודע שאת
הלכת-
לגן עדןטוהר
-
לא חיה בסרט
חיה באמונה
אין לי דרך אחרת
אני כאן בכוונהה' לא יוצר יצורים פגומים
זאת עובדה, לא דעה.
לא סתם ה' שם מכשולים,
לכל דבר בעולם מטרה.אני כאן-כי כך הוא רצה.
אני כאן-ולא בקריצה.
הוא לא שם אותי סתם.
בשבילי נברא העולם! -
זה לא צחוק זה מלחמה
כן הייתי שם ראיתי את המצב
בכל צומת עמדה או מוצב
אזרחים לא תראה אין מצב
ההרגשה באוויר שזמנך מוקצב,בכל פינה מתרוצצים חיילים
מנסים לא להיות חשופים
שלא יראו אותם המחבלים
שלא יתפסו אותם לא מוכנים,במטולה תפס אותנו מטח פצמרי"ם
חצי שעה בימגונית רועדים מדברים
אחד את השני מחזקים ומרגיעים
וברקע נפילות ופיצוצים מזעזעים,אין ביכולתי להעביר את ההרגשה
לשפוך על הדף את התחושה
לנסות לתאר את המציאות הקשה
פחד אמיתי! לא קלישאה,הלכתי כי רציתי לחזק להרים
בסוף מצאתי את עצמי מתרים
שואב סיפורים מחדד מסרים
בולע בדממה הרים של תיאורים,יצאתי לחזק ויצאתי מחוזק
רציתי לדבר והייתי משותק
רציתי לשמוע אך הייתי מרותק
חשבתי שידעתי, הייתי מנותק,סוף סוף אני באמת מפנים
על מה אנחנו הלומדים מגינים
זה לא איזה קרב של ציונים
זה קרב על חייהם של אנשים,כמה שזה מחייב אותנו
להשקיע ככל יכולתנו
לתת הרבה יותר מעצמנו
למען העם שסומך עלינו, -
אותו אחד שעולה לאוטובוס
ואתה נושא תפילה בליבך
שרק לא ישב לידך,אותה אחת שצריכה עזרה לרדת בתחנה
ומעכבת את כולם בניגוד לרצונה
ואת רוטנת שלעבודה מאחרת,אותו אחד שאתה תוקע בו מבט
כי פרצופו לגמרי מעוות,אותה אחת שמסתבכת בקופה
ומשום מה מתייחסים אליה כאל שקופה
ודואגים לעדכן בקול את מצבה
ולתת עצות שבטח עליהם לא חשבה,כל אותם האנשים
שלמרות הכול בוחרים בחיים
לומדים לראות את הטוב
להתעלם מכל מה שיכול לשבור
מלאים בכמות של אומץ
שהייתי רוצה שיתנו לי קומץאז אל תהייה ההוא
שגורם להם לפול לחור שממנו ברחו
שמוחק להם את החיוך מהפנים
ושובר להם את הלב לרסיסיםלרגע תעצור, עשה סאויצ' בהסתכלות
כי אדם זה לא רק החיצוניות
האדם זה בעיקר הפנימיות!! -
אין דרך חזרה...
הבטתי בחלון
שרוחות נשבו ושרקו
נתפס מבטי באיש מוזר
שעמד על גג הבית
ובידיו כרית לבנה
מלאה בנוצות לבנות-
דקות, קטנות וקלותהוא עמד על הגג-
וברגע אחד-
קרע את בד הכרית
והנוצות החלו לעוף
הן ריחפו באויר הקריר
ודרך חזרה כבר לא הייתה..האחת עפה בעקבות הרוח
לאיזה מבנה זנוח
השניה והשלישית ריחפו באויר
וצנחו לראשו של צעיר
ואף נוצה כבר לא הייתה לצד חברתה
כל אחת עפה ליעד אחר משלה
וידעתי-
שהכרית כבר אינה תחזור לשלמותה
ואז חשבתי לעצמי-
שאין אף דרך חזרה לכל נוצה ונוצה
גם אם ירצה האיש
להחזיר אותן לכרית מאוחדת
אין לו שם דרך אחרתוהרי גם כך זה לשון הרע
אין לשום מילה דרך חזרה
כל מילה שנאמרה בשגגה
עפה לה ברוח כנוצה
אל יעד לא נודע..אז להבא אדע
ואחשוב לפני כל אמירה
שזה הרי כמו שאקרע כרית
והנוצות העפות-
אין להן דרך חזרה..(השיר הוא בסה"כ נמשל שכתבתי עליו שיר שיש בו מסר מטורף!
קחו את זה כמסר אדיר לחיים שלכם!!
כי לכו תדעו איפה נמצא היום משפט שאמרנו העבר...)
@הדרי -
הבוץ שנכנסתי עליו עמוק
אין לי דרך לחמוק
צריכה להסתדר לבד
בלי עזרה של אף אחד.מנסה להרים
ת'ראש מעל המים
להראות שהכול טוב בשיעורים
לעזור בבית מתי שצריך
ושככה יעבור הימים.אך בלילות
צריכה להרגיע את הרוחות
שבוערות בי, בנשמתי
ואת הרוחות שיצרתי סביבי.ואחרי תקופה
מוצאת את עצמי
באותה מתקפה
לא מבינה
איך הגעתי
לאותה סוטיאציה.מנסה לומר לעצמי
שאם במבחן החיים לא הצלחתי
אני לא עושה שוב טעויות
אני רק חוזרת על החומר.מוכרת ללב שלי שטויות
בלי מחשבות
כדי להרגיע את מצפוני
שעובד בלי הפסקות. -
יש לנו פרויקט בסמינר בנושא עלות השחר וזה מה שכתבתי
אשמח לתגובות לפני שמגישהמגע עלות השחר \ .ESTER.H.
בנגיעה אחת
של האור
מול החושךבקירוב קטן
של בהירות
מול כהותהינך נצבת
יממות
שלעיתים נדמות
לאפילות
לאבלות
לנרדמותאז-
בליבך את מייחלת
לראותך נגאלת
במגע קטן של-
עלות השחר -
לא שלי
בחוץ
הלילה שחור
ובבזיך אחד
מרקד אור
כבר כמה דורות
והפלא בוער
למוד סערות
והנר עודנו ערכי אם לא את
שהיית
פתילה אימהית
מעבירה לו אש,
מזמן היה כבה
המאור שבך
החזירו למוטב,
ולימים לך לוחש:
היה שווה.
קשור יותר לחנוכה, אבל...
