שירים לכתיבה וקריאה שימו לב לפני כתיבת פוסט לחוקי הקטגוריה
-
לפעמים לא רואה
את הטוב שיש
לפעמים כבר נמאס לי
רק לבכות ולבקשהכל משמיים
גם אם לא יודעים
הכל ממרומים
גם אם לא רואיםהאמונה מחזיקה
אותי בחיים
התקווה מרפאה
את הלב שלי מהשבריםאני צריכה לדעת
ותמיד לזכור
שהכל לטובה
והכל רק טובאם לא הידיעה
והחיים באמונה
כל יום של נפילה
מרחיק אותי מהשכינהלכן כדאי לזכור ולהתמיד
להודות על הכל
לזכור שאנחנו בתפקיד
והוא כאן הכל יכולהכל תמיד לטובה
גם אם לא רואים
כל יום זה מתנה
תודה רבה לאלוקיםטוהר
-
תנו לי השראה
אבל לא דיכאונית
העולם כל כך נפלא
ואני אפרוריתלא מוצאת את עצמי
בין כל האורות
חנוכה זה החג שלי
עד הדיכאונותתנו לי קצת שקט
בין כל הרעשים
תנו לי ללכת
להתבודד עם אלוקיםלא מוצאת את עצמי
בין כל האנשים
חנוכה זה החג שלי
אבל כולם מפריעיםתנו לי קצת מקום
בתוך הלבבות
תנו שמחה עד המרום
בלי שום גבולותלא מוצאת את עצמי
בתוך הבדידות
מחפשת את הצל שלי
מחוץ לשפיות -
אחרי 603 ימים שעברו, כולם כבר שכחו חוץ מ-
43 משפחות שחיות כל שניה את השכול,
ועוד עשרות רבות (אם לא מאות) של אנשים שאף אחד לא חולם מה הם עוברים.
אז כן, אסון מירון לא הלך לשום מקום,
אנשים עדין מתמודדים עם זכרונות, חרדות וטראומה נוראית.
מוקדש למתמודדים באהבהאֲנִי מַבְטִיחַ בְּהֵן צִדְקִי
לֹא יָדַעְתִּי מֵאֵיפֹה זֶה יִפּוֹל עָלַי
וְיָשַׁבְתִּי בְּחֶרְדַּת מָוֶת
וְחִכִּיתִי
וְנִדְרַכְתִּי עַד הַקָּצֶה
וְהִשְׁלַמְתִּי
וְלֹא הִסְכַּמְתִּי לְהַשְׁלִים
עִם הָעֻבְדָּה
שֶׁהִיא תּוֹפִיעַ פִּתְאוֹם שׁוּב
וְתַשְׁמִיד בִּי כָּל חֶלְקָה טוֹבָהאַבָל בַּסוֹף הִיא בָּאָה
הַחַרָדָה
וְהִפְתִּיעָה אַפִלּוּ אֶת הַחֵלֶק הַפֵּסִימִי שֶׁהָיָה בִּי
וְזָרְעָה הֶרֶס וְחֻרְבָּן
(כִּמְעַט) כְּמוֹ שֶׁקָּרָה בִּזְמַן
שֶׁפָּחַדְתִּי מִמֶּנָּה -
אוקיי, אז לפני שחנוכה הולך ממנו עד לשנה הבאה
אני מעלה פה שיר באווירת חנוכה
וואי התגעגעתי לכתוב פה...מי שזוכר את @אסתר.ה -אז חזרתי בשם אחר...
בזמן הזה
#הם פורצים ופורצים
לרגע לא מפסיקים
הם ממשיכים וממשיכים
לרגע לא עוצרים.
במה חשקה נפשכם
ותקבלו לידכם
כל מה שירצה ליבכם
תעלו לעצמכם,
וכבר לא משנה
כמה שמנים מתחוללים
הכל מישנה
המקור הולך למחוזות רחוקים...#ובעולם כזה
עם קטן מחפש
כד אחד טהור
שיהא מפלט ואור
מול מלחמות
שיעשה תשועות.#ובזמן הזה
עם קטן מבקש
נר אחד דולק
שיהא כח,- חוזק
לקרב הישועה
כי-
ארכה לנו השעה.
... -
מושלת
היצר בפח
נאחזת
במעקה מלוכלךנופלת
קשה לי כל כך
צוחקת
על עתיד מופרךוכמה נח לי
לספר שזה נגמר
כמה בא לי
לדעת שכבר מותר
לי לאחוז
בקרני המזבח
לי לארוז
עוד חג רותחכופרת
לא מכירה בקושי
אוכלת
אותו נא כמו סושישומרת
על הלב שלא יפול
שותקת
עוד לא יודעת הכלוכמה נח לי
לספר שזה נגמר
כמה בא לי
לדעת שכבר מותר
לי לאחוז
בקרני המזבח
לי לארוז
עוד חג רותחמוחלת
מותר לי לשאול
פועלת
מותר לי גם לגדול -
שמונה ימים יש בחנוכה ובכל יום ישבתי וכתבתי בית על מה שאני רואה בתוך הנרות.
אש בעניים בוערות
שרוצות לספר סיפור
אש של אינספור שאלות
שמחכות לקבל אישוראש שמכילה ים גוונים
אותם לא ניתן לראות
אש שצועקת מבפנים
עמוק בין כל השמיכותאש שמתחברת למנגינה
תו ועוד תו יוצרים שיר
אש ששולחת נחמה
לתוך הלב בקו ישיראש שמסדרת את הראש
מהמחשבות והתסכולים
אש שנותנת מקום לנפוש
בין הנסיונות והייסוריםאש של הודיה לאלוקים
על אותן הלהבות
אש של שפע ניסים
שלנו ניתן לחיותאש של הבנה פנימית
על העולם והחיים
אש של הכרה עצמית
בכולם, בי ובאחריםאש של אושר ושמחה
על היום הקודם שחלף
אש של ניסיון ותהיה
על העבר ששתףאש של חזרה לשיגרה
אחרי שמונת הימים
אש של כוח ועוצמה
לעבר הימים הבאים.
צופיה. -
וְאֵיפֹה הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה לִי תלב
שֶׁהַשֵּׂכֶל אוֹמֵר נוֹאָשׁ
הִיא לֹא הָלְכָה לְהִשְׁתַּלֵּברַק בָּאָה וְשָׂרְפָה
כָּל חֶלְקָהּ טוֹבָה
וְאֵיפֹה הַסְּלִיחָה
אֲפִלּוּ לֹא מְצַפָּה
לֹא שָׁוֶה תְּ'אַכְזְבָהּהַלֵּב שֶׁלִּי מְנֻפָּץ
הָרְסִיסִים שֶׁלּוֹ זְרוּקִים
אֲבָל תָּמִיד נִשְׁאַר
אַפְשְׁהוּא שְׁבָרִים
שֶׁמּוּכָנִים לְהַשְׁלִיםאֲבָל הַגַּב שֶׁלִּי
נִשְׁבַּר מִלְּהִתְכּוֹפֵף
רק כי כבר נמאס
לְהִסְתַּכֵּל עַל מָה שֶׁיֵּשׁ#אילה#
-
||משברים קטנים
||הכנפיים מרוטות
והראש כואב
האמרות הם כה פשוטות
והלב חושבהסביבה לי מטושטשת
לא בתלם, מתעקם
את התקוות כבר נוטשת
שוב אני לא, רק הםההתנפצות הייתה כואבת
כי הכל היה ורוד
מאיפה כח אהיה שואבת
רוצה כמו פעם, עודבפנים עמוק יודעת
זה עניין של זמן וסבלנות
לקפיצת הדרך משוועת
או להתעורר מהחלום, בכנות. -
חזרה לשיגרה
חוזרים לשיגרה
לחיים בלי מנוחה
בלי הפסקה
בלי נשימה.ולא אוחזים
שכל היום רצים
אחרי דברים
יום יומיים
בלי הסתכלות
על הדברים הקטנים.לפעמיים הדברים הקטנים
זה בעצם לעצור תמרוץ
לנשום עמוק
לקחת הפסקה
לצאת לחופשהכי בלי הפסקה
השיגרה לא שווה -
איך פתאום הלכת,
הרי לי הרבה כח תמיד נתת.
בהיותך, דמותך,
ובעצם מילותיך, דבורך.הלכת מבלי להודיע,
ואני, שגדלתי על ידע.
ותמיד אמרתי אולי יהיה יום,
והיום הלכתי לי פתאום.אותך רציתי לפגוש,
לדבר ולשוחח מבלי לחשוש.
עליך התפללתי ששמעתי על חולייך,
וכמעט באתי עד אלייך.עכשיו אני רוצה רק לבקש,
עם תוכלי בעדי למעלה להתעקש.
הלוואי שנפגש עוד באותו היום,
שקרב ובא ולספר על אותו החלום.||נכתב בהלם מפטירתה של הרבנית שולמית אזרחי
אשת חבר לראש הישיבה ר' ברוך מרדכי אזרחי שליט"א
יהיו הדברים לעילוי נשמתה|| -
אני מניחה את החבל
נותנת לי להתקפל
אני מזניחה את השכל
נותנת ללב להתבלבל
הולכת אחרי ההבל
אחרי היצר המחבל
נופלת מהכבל
הישר אל מדבר עצללא אכפת לי
לסבול
כן בחרתי
ליפול
אל תגידו לי
לגדול
לא מגיע לי
לצהולדווקא חשבתי שעליתי
אבל בכלל לא תקדמתי
אז גיליתי
שמאסתי
ובחרתי
ליפול שוב
אל הביובסורי על הדימויים
אני רעה קצת לפעמים
ועכשיו זה מכוון מול עצמי
כי אני הורסת אותי
ולא אכפת לי להתרסק
התחתית כל כך קרובה
אני בטוח לא אתפרק
כי אני כבר רגילה -
פוסט זה נמחק!
-
כבוד זה לא רק גדולה
כבוד זה להגיע לדרגה
שאחד את השני מכבדים
לא רק במעשים ודיבוריםכבוד אחד לשני זו מעלה
שאפשר לנהל שיחה
בלי משחקי כבוד וגאווה
כל אחד לא משנה מהו ומהכבוד אחד עם השני זה רגש
שלכל יהודי צריך להיות ברור
שאת הכבוד הזה לא צריך לבקש
זה יהיה מול עיניו כמו תמרורהמושג של כבוד בין השני
לא מדבר רק על עצמי
כי כשאת השני מכבדים
אנחנו בשנייה נהיים יותר חשוביםטוהר
-
פוסט זה נמחק!
-
פַּסִּים שֶׁל זָהָב/ #ORLY#
צַלֶּקֶת
עַל יַד
תּוֹכִיחַ
נִצָּחוֹן.צַלֶּקֶת
עַל לֵב
תְּסַפֵּר
עַל שִׁבְרוֹן.וְצַלֶּקֶת
תָּמִיד
תִּכְאַב
עוֹד יוֹתֵר.וְצַלֶּקֶת
בַּסּוֹף
תִּתְמַלֵּא
בְּזָהָב. שֶׁחוֹדֵר.||כשכתבתי את הבית הסופי. עמד לנגד עיני משפט שפגשתי פעם.
שיום אחד הצלקות יראו בתור הדבר הכי יפה שבי. ובכל אחד ואחד.
כי הצלקות בסופו של דבר. זה הדבר הכי יפה שבנו.
כי זה מוכיח שנפלנו. והתגברנו על זה.
והיום אנחנו חזקים למרות כל הנפילות שבנו.
ובעצם... דווקא בזכותם.
ושיום אחד הצלקות האלו יהיו מקום. להתמלאות. בזהב.
אז.. תיהיו חזקים אנשים!
גם המכות. יהיו צלקות. והצלקות.
זה הדבר הכי יפה שקיים בכם!
זה רק מראה כמה גיבורים אתם. כמה גיבורים הייתם!
||
